משיקולי יעילות – סיפור קצר

מאמרים
פורסם:
21.06.2021
רואי בק

1 .

דקות ספורות לאחר שהמפעל מתרוקן, בערך בשעה שש בערב, נכנס אימן. זה יומו הראשון במקום  החדש. הוא כבר ניקה כל מיני מקומות באיזור התעשייה. הגדולים עדיפים כיוון שאתה משובץ עם עובד  או שניים נוספים, אפשר לסיים את העבודה מוקדם ויש עם מי לדבר. בבחינה ראשונה נראה לו שהמקום  בדיוק על הגבול – לא קטן אבל גם לא עבודה לשני עובדים. הרבה רצפה לשטוף. מישהי אחת שם לקבל  את פניו.  

 

"מה שמך?" גוחנת לעברו. "אימן" משיב. הגבר הצעיר הזה, הרזה עם הזיפים, נראה לליאורה כמו  הימור, אך לא הימור במחיר גבוה, "מחר יתגלה כמה ניקה וכמה ישב" אומרת בלבה. צווארה מתקפל  קדימה כמו הייתה צבה מציצה משריון, מחייכת חיוך קפוץ חזק ומתחילה בשצף מהיר: "שמחה שהגעת  אלינו אימן, בסך הכל אין פה הרבה עבודה, אתה צריך להיות יסודי ולשים לב לדגשים, יש פה הרבה  עובדים טובים שרוצים שיהיה להם כאן נעים," היא מסובבת את הראש במאה שמונים מעלות והגוף מיד  אחריו, מתחילה צעידה בקצב גבוה ומצביעה להנה ולהנה תוך דבריה. "החלל בו אנו הולכים זה חלל  הייצור וההרכבה, כל שולחן זו עמדה, עליך לעבור על השולחנות, ולשים לב לכתמי שמן או גריז שלפעמים נשארים, חשוב חשוב חשוב לנגב ולהעיף, בעיקר בעיקר כאן זה הרצפה, יש הרבה רצפה  תעבור על הכל יסודי."  

 

בהליכתם אימן מתבונן ברצפת הפרקט האדומה כהה ובעמודי התמך הגבוהים, התקרה בגובה חמשה- ששה מטר בערך, והכל מלא במאווררים גדולים ובברזלים. החלל מתוחם בארונות מתכתיים גבוהים  מאוד, עמוסים בקופסאות קרטון לכל אורכם. חלל הייצור הגדול הזה חום שחור ואדום, נראה לאימן  מבולגן ומטונף, כזה שאפשר לנקות אותו במשך חודשים ועוד ישאר מלוכלך.  

 

"כאן השירותים, וכאן המטבחון, כמובן שקיות ושטיפת הפחים, אסלות, רצפה, נייר טואלט וסבון, החברה  הביאה לך חומרי ניקוי?" שקט מפתיע פוקד את הצמד עד שאימן מוציא הגה רך ומניד בראשו קלות. מיד  השצף זורם שוב, "תדע שהחברה צריכה לספק לך את הדברים האלה, גם השקיות, זה בחוזה, דבר ידוע,  אני הבאתי היום כי באמת חשבתי על זה אבל תדאג לבוא כבר מחר עם ה דברים, זו לא אחריותינו".  ליאורה ממשיכה להתקדם ישר בזמן שראשו של אימן מביט במהירות לכל הכיוונים. בדחיפת כתף  מיומנת היא פותחת דלת מעבר קטנה למשרד.  

 

החלל החדש שנחשף, מזכיר במבנה את חלל הייצור, נראה כאילו פשוט פיצלו בין החללים בקיר גבס  ענק, אך המקום מעוצב אחרת לגמרי. גם הוא מתוחם בארבע קירות בלבד, אך אלה צבועים לבן. בכניסה  מעין לובי עם כורסאות צבעוניות, שולחן שקוף, שטיח ובר מים, בהמשך מחלקות מחלקות מונחים  שולחנות עם מחשבים וקלסרים. מבטו של אימן נופל מיד ארצה, יש פה רצפה רבה, אפילו יותר מאשר  בחלל הקודם, אך היא מב ריקה יותר וצבעה המקורי האדמדם נראה.  

 

"השולחנות פה זה שיווק, כאן שולחן המזכירה והמנהל, תשים דגש, כאן מכירות, כאן פיתוח, כאן משאבי  אנוש, טוב, זה לא באמת משנה, רצפה, שולחנות, הבנת נכון? אני פשוט חייבת לזוז, אני בטוחה שתעשה  עבודה מצוינת," ליאורה דוחפת לידיו סמרטוט ואת המפתחות וממהרת לכיוון הדלת. "נראה מחר מה  השארת לנו!". אימן נשאר קפוא במרכז המשרד בזמן שליאורה אוספת את תיקה השחור ועוזבת מבעד  לדלת מאסיבית מאוד, בגובה שלושה מטר בערך.  

 

הפלאפון מראה שש וחמישה, יותר מחצי היום כבר עבר, הואן לכפר יוצא באחת עשרה. 

 

המקום ריק מאדם והאורות כבויים. אימן מתבונן סביבו. החלל הגדול הזה, התקרה הגבוהה, והקירות  הלבנים העצומים יחד עם הרצפה האדומה הפרושה מזכירים לו כנסייה שביקר בה פעם. אור שקיעה  פורץ מן החלונות הגבוהים וכל המרחב נצבע כתום. היופי השואב בצירוף הפחד להתחיל עבודה נוספת  שתיקח שעות, יוצרים תחושה קפואה בליבו של אימן. גופו עייף, והסמרטוט מחליק מידיו. הוא מתכופף  להרים, אך התחושה הקפואה כמו מושכת אותו עוד מטה עד שהוא נוחת על ברכיו. הוא נשאר כך בלי  לקום, מניח לגופו את שהוא מבקש. מבטו נעוץ בסמרטוט והאור הכתום קצת מסנוור. מחשבה פורצת את  התחושה הקפואה, "אני מרגיש לא שייך".  

 

מיד, כהד מן המחשבה של אימן, עולה בת קול וחותכת את הדממה. "זכור מי אתה".  

 

ליבו של אימן דופק במהירות, וראייתו מתחדדת. הסיבים שעל הסמרטוט נראים פתאום ברורים ובולטים  והאבק האפור הדבוק, מתחלף בערבסקות מוזהבות. הסמרטוט מקבל צבע ירוק ואימן נרגש מאוד.  

 

הקול עולה, ומתגבר, "מחר בחמש בערב נעל את דלת המטבחון, כך יעשה צדק".  

 

הקול מהדהד בין הקירות. אימן תוחב את המפתחות עמוק בכיס בלי להסיר עיניו מהסמרטוט ואז משלב  את אצבעות ידיו כאות ענווה. השמש יורדת והאור הכתום שוקע אתה, משאיר את אימן בחושך השקט  לבדו. רק הקול נותר מהדהד בחדרי ליבו.  

 

 

2 .

אמרה הוא בעל לב רחב. תפקידו להרכיב את התחתית של הקורקינט החשמלי, הוא מקבל את הגלגלים  כבר מורכבים, בשלב הבא יכניסו מנוע, ובזה שאחריו יחברו כידון. פעולת ההרכבה של החלק שאמרה  אחראי עליו נמשכת בין שמונה לעשר דקות ותחזור על עצמה בין ארבעים לחמישים פעם היום. לפני  תחילת ההרכבה הראשונה, אמרה מסדר את שולחנו כשולחן מנתחים. כל הכלים יוצאים מהמגירות  ומונחים מימין לפי סדר השימוש, אלן 3 מ"מ, פיליפס קטן, דבק ברגים, ראצ'ט, אלן 5 מ"מ, פטיש, מברגה  וגריז בכוס חד פעמית גזורה עם מכחול. חלקי ההרכבה הגדולים – שילדת האלומניום, מכסי הפלסטיק,  והצירים משמאל, ומלפנים ספורים ומאורגנים החלקים הקטנים – הברגים, הטבעות, הקפיצים, המיסבים  והפינים.  

 

בבית תמיד בלאגן, או שאחת הבנות עושה בעיות בבית ספר וצריך אחרי העבודה לבוא לדבר עם המורה  שלה, או שיעקב לא מגיע, הוא יכול לחזור הפוך לגמרי באחת בלילה, לשגע את אמא שלו בצעקות, צריך  לסדר את הבית ולדאוג לכל מה שחסר, יוסף הקטן על הגב של אמא שלו רק בוכה ועושה קקי ונגמר  החיתולים אז צריך ללכת להביא. אמרה עושה את ההליכה לסופר ואומר שלום ומה נשמע לכל ה שכנים  בעוד המוזיקה של חברת חשמל יושבת לו באוזן. הרגע הזה שכולם ישנים מגיע רק כשאמרה כבר מותש  לגמרי. בבוקר הוא יוצא מוקדם לפני שהמשפחה מתעוררת, שני אוטובוסים, עייפות ומחשבות לא  פוסקות.  

 

תחילת העבודה נותנת מרגוע לנפש המוטרדת. קולות מתכתיים של שיוף ומכות פטיש על רקע סיבוב  המאווררים הגדולים מלווים בנגינה את עבודת האמן של אמרה. בריכוז רב הוא בוחן את החלקים  שהובאו אליו, האם יש עיוות באלומיניום, או שיוף שלא נעשה כהלכה? לאחר הבדיקות מתחילה המלאכה  – כל קפיץ יונח כראוי בחריץ של הפין הלחיץ תוך שאמרה מציץ כי החור על החור והשילדה במישור כך  שיהיה קל לדפוק את הכסוף לשחור, ועם דבק ברגים בארבעת האומים יחבר ויצמיד גם את שני המכסים,  כך בקליק מבוקר המיסב יחובר. לבסוף יוודא במגע יד זהיר כי הכל אכן מסתובב על הציר, ושאין שום  בליטה או טעות שתפריע לגלגל הגדול להוסיף להניע.  

 

אז מגיע השלב האהוב על אמרה. גירוז המסילות. בנינוחות היד ובקלילות המכחול, הוא מורח את הגריז 

במסילה, שומר על עובי אחיד ונשאר בין הקווים בדיוק רב ובתשומת לב כזו שאין בה צורך לעיניים  תועלתניות.  

 

היום בדרך כלל מתחיל ככה – כל אחד בשלו, אך אט אט פותח כל אדם תריסיו ומבחין בח ברים שלצידו.  בפס ההרכבה ישבו כעשרים פועלים זה לצד זה. את התפקיד שאמרה עושה, עושים במקביל שניים  נוספים. אחד מהם הוא מהותיקים, הגיע לעבודה כאן כש"רולינג לאב" נפתח לפני כשנתיים. שמו ליאוניד,  שיערו אפור ומנהגו לשתוק ולחייך. כשמדברים אליו, הוא משיב בשקט ופותח א ת פניו בקשב ובצניעות,  כאילו פנה אליו ילד ביישן. בשאר הזמן, כשלא פנו אליו, היה שקוע בעבודתו שהייתה איטית ושלווה. לצד  ליאוניד ישב חיים, אב לשלושה, שמן, שיערו אפור קצוץ, ועל אפו הכעוס עונד משקפיים שנותנות מסגרת  לעיניו הזעופות. חיים נכנס לעבודה הזו רק לפני חודש וחצי כך שעדיין היה מחויב לתת לאמרה לבחון  ולאשר כל הרכבה שלו. הוא העריך את הסבלנות של אמרה כלפיו אבל היה לו קשה עם השקט שלו ושל  ליאוניד ונטה לנדוד לשיחות בשולחנות אחרים כשהזדמן לו.  

 

מכיוון שאמרה היה חובש הכיפה דובר העברית היחיד בפס, שאלות הלכתיות היו מופנות אליו מעת לעת  וכשידע היה משיב בשמחה. מחר ערב חג ובשביל חיים זו הזדמנות לשיחה. "תגיד כבוד הרב, מתי נכנס  החג מחר?" אמרה העלה חיוך קטן ומבלי להסיר עיניו מגירוז המסילה השיב, "כמו שישי, אני יכול לבדוק  לך שעה מדויקת אם אתה רוצה", "לא, כאילו בחינת עבודה זה כמו שישי? הם יכולים לתת לנו שעות של 

שישי?" "כן, עבודה כמו שישי", אמרה מישיר מבט לחיים וממשיך "אבל חג, אולי יתנו שעה קודם לצאת,  שעתיים…" חיים קולט שהכדור נזרק להנחתה, מרחיב את החיוך עד שהאף לוחץ את המשקפיים למצח  וזורק, "איזה יתנו! תגיד לי, אלה נתנו לך פה משהו? מה יתנו? אם כבר ישאירו אותך פה לעשות נקיונות  לפני החג". "מה אתה דואג," מחייך אמרה, "ראש השנה, לא פסח". "מה אני דואג? וואלה שאלה טובה,  אני לא מבין איך אתם ככה רגועים פה על כולם" חיים מסובב מבטו גם אל ליאוניד ונותן לו צ'פחה עם גב  

היד בכתף, שיכנס לשיחה, וליאוניד אכן מרים את ראשו מההרכבה, פותח את פניו ומחייך לחיים. "הם לא  בסדר פה" ממשיך חיים, "למה הם לא מוציאים כבר הודעה מסודרת מתי סוגרים? למה צריך לנחש?"  אמרה מניח את המכחול, "הם רוצים שנעבוד עד הרגע האחרון, יודעים שאם הם עכשיו יגידו אז יתחילו  להתפטר ולעזוב ול חפש מקומות אחרים, אין מה לעשות", "אבל אנחנו הרי כבר יודעים!" עונה חיים  והמשקפיים כמעט נשברות לו על הקמט של המצח, "אתמול באו פה צילמו את כל ההרכבה עם הסברים  באנגלית, זה נראה לך לערוץ הקניות? שאלתי את ההוא שצילם", חיים מרים אז אצבע נוקבת לגובה  הראש, "אמר לי שלושה ארבעה חודשים הפס בסין." "אבל אנחנו יודעים, חיים, נשמה, אין לך מה לצעוק,  הם צריכים להמשיך פה את העבודה עד שסוגרים זה אין מה לעשות". "אבל זה לא עבודה אמרה זה  אנשים! מה אין לנו משפחות?" הוא מטיח את המברג בשולחן בעוצמה "אין, אין! משתגע ממך אמרה,  תגיד זה נראה לך בסדר? משה לא אמר לי כלום כשקבל אותי כאן לעבודה, שום מילה". "אבל אין מה  לעשות נשמה, למשה גם יש בוס, כל אחד עושה מה שהבוס שלו אומר, גם משה לאן ילך כשיגמר פה?"  מבטיהם של השניים נותרים זה בזה לעוד רגע אחד ואז אמרה מחזיר את ראשו להרכבה, נושם ונושף  בקול, ואז מתחיל בסידור שולחן הניתוחים לקראת החלק הבא. ליאוניד מתחיל גם הוא להוריד את ראשו  וחיים מזהה זאת מיד ומתקיל, "מה איתך ליאוניד? יש לך עבודה אחרת? אתה מסודר?" ליאוניד עונה  בקול חרישי שרעש המאווררים בולע, פיו מתעקל מטה, הפנים הפתוחות מתעקמות פנימה ביאוש רב  והוא נאטם, ממשיך להוריד את ראשו חזרה לשולחן ההרכבה.  

 

 

3 .

מרים צועדת במהירות לאורך מרחב המשרד הלבן מהלובי לכיוון הפינה הרחוקה בה ניצב שולחן המנהל.  בשתי ידיה מחזיקה שלוש כוסות חד פעמיות מלאות מים, ובבית השחי קלסרי מסמכים. רוב האנשים  שהיא עוברת על פניהם עסוקים , גלגלי עיניהם כמעט נוגעים במסכי המחשב הדקים, אבל כשמישהו בכל  זאת פתאום מתבונן בה, היא מחייכת ומוסיפה הנהון קטן. היא כבר יודעת מי ישיב בחיוך ומי יחזיר את 

הפנים למסך בקרירות. במרבית היום אין לה הרבה עבודה והיא תמיד חוששת שאלון ישים לב לכמה  שהיא מיותרת לכן כ שהוא כן מבקש ממנה משהו היא עושה אותו כאילו הייתה עסוקה מאוד. "שתהיה  אווירה של עשייה, של התרוצצות", אומרת לעצמה. אז למשל עכשיו אם אלון בקש שלוש כוסות מים היא  תסחוב איתה את הקלסרים, תעבור במכונת הצילום, ולבסוף כמעט תרוץ כשכוסות המים בידיה. בהליכה  הזאת, המהירה עם כל הציוד בידיים והבטן המכבידה, היה משהו משפיל. היא יודעת שהיא נראית  מטומטמת או שפוטה בעיניי אחרים, ותחושת מועקה הייתה מלווה אותה בהליכות האלה במשרד.  בלילות, שכבה על הצד ויוס היה מחבק אותה. מידי פעם הייתה מספרת לו על ההליכה הזו ועל תחושת  המועקה והוא היה אומר לה, "את צריכה לזכור מי את", ולפעמים מוסיף, "אני אוהב אותך". היא הייתה  מרגישה את החום ונרדמת.  

 

אלון דומה לנשר. עיניו בגובה ראש מעל כולם, אפו חד כתער, ראשו קירח לגמרי, כתפיו רחבות וגופו  שרירי כמו יוצא סיירת. העין הזריזה של אלון, כעינו של טורף נבלות, מזהה את מרים כבר מאמצע הדרך.  "או, הנה המים שלנו מגיעים חברים". השניים שישבו ליד אלון לא היו חברים שלו. אחד מהם, מנהל  מחלקת הנדסה ופיתוח שמו ארטיום, ממש סלד ממנו והשני, מנהל מחלקת השיווק ששמו אורן, דווקא  היה שמח להיות חבר שלו אבל במעט הניסיונות שעשה חש דחייה חריפה ומעליבה. "הגיע הזמן, לא?"  אורן מנסה לדגדג את הקו של אלון, וזה מיד הולך על הקו הנגדי, "קצת סבלנות אורן, מה היא עבד  שלך?" "האמת שאני די צמא", אומר ארטיום, "לא שתיתי מאז שקמתי", "וואלה מה זה צמא," מוסיף  אלון, "צמא בטירוף!", הוא דואג שאת מילותיו האחרונות מרים תשמע. היא מגיעה, מחייכת את אותו חיוך  ומניחה בזהירות את הכוסות על השולחן, כמעט מפילה את אחד הקלסרים מבית השחי. "ב-ב-ק-ש- ה",  אומרת כמו שמגישים לילדים. "תודה", משיב ארטיום ומיד מתחיל לשתות. "תגידי מירונית", אלון מסתכל  עליה, היא מגיבה בחיוך והוא ממשיך, "קנית לנו עוגה להיום נכון?" "כן ברור", משיבה מרים ואז פונה  ללכת. "רגע, מירונית", הוא שולח מבט חטוף לאורן ומוצא שם חיוך מאשר, "צילמת לנו את הדרכונים כן?  זה חייב לקרות לפני החג". "עוד לא הגעתי לזה," היא מסלפת בקול עדין, "אל תדאג זה יקרה היום". "אין  כמוך בעולם מירונית!" הוא גומר ונותן לה ללכת. בצעדיה המתרחקים מתנגן לה שוב "מירונית, מירונית,  מירונית", יחד עם גל של כאבי בטן לוחצים.  

 

"איך אנחנו עם הזמנים באמת?" שואל אורן, "שמע, אם הכל הולך חלק," משיב אלון, "נובמבר הפס רץ  בסין, ואנחנו עפים על הכריסמס הזה", אלון מסתכל במסך, אשתו מתקשרת, הוא משתיק. "זהו, רק  לתפור את הביקור הזה, נראה שהחבר'ה יודעים את העבודה ואנחנו מוכנים" אומר ארטיום וחוזר  לשתות, "ואתה צריך לתת קצת כאפות לצוות שלך", אלון מוסיף, "דצמבר זה הזמן שלנו, שיתחילו לעוף  על המכירות".  

 

"אשכרה טסים לסין אה?" אומר אורן, "הגיע הזמן," אלון עונה בקול נמוך במיוחד. ארטיום מפסיק לשתות  בפתאומיות, משאיר לגימה אחרונה בכוסו, "בואו נרים כוסית! גם ראש השנה, מה אתם אומרים? לחיי  רולינג לאב!" ארטיום מרים את הכוס, ומקבל תגובה קרירה מאורן, "יש הרמת כוסית של כולם היום, מחר  ערב חג". "מה אתם דפוקים שניכם אה?" פורץ אלון בהתלהבות, "נראה לכם שמעניין אותי ראש השנה  הזה, בחייאת, אני כבר בראש השנה הסיני חבריקו! שנת התרנגול שמעת על זה? תרנגול אדום השנה,  כאילו תרנגול אש!" "אשכרה טסים לסין", זורק אורן ואלון ממשיך, "אתה מבין ת'סינים האלה? חוגגים  לתרנגול האש, זה אמיתי, זה חבל על הזמן!"  

 

"אני חייב להבין משהו", ארטיום עוצר את אלון בדרמטיות ופותח את ידיו לשני הכיוונים כאילו עומד לבצע  איזה כשף, "אתם רוצים להגיד לי שהבחורה הזאת לא בהריון?" השניים מיד מתפקעים מצחוק מתגלגל,  אורן שבדיוק שתה פולט קצת מים מהנחיר השמאלי ישר על השולחן ואלון מיד מצביע עליו וצחוקו  מתגבר, ארטיום שקולט את הפליטה מצטרף לחגיגה, והשלושה סוערים, דומעים ומאדימים בצחוקם.  

 

השאלה הזו ששאל ארטיום, הייתה חוזרת על עצמה מפעם לפעם בפורום הזה. ארטיום הצטרף לעבודה 

בחברה לפני כחמישה חודשים והיה בטוח שאורן ואלון מריצים עליו איזה קטע. הבטן של מרים הייתה  עצומה בגודלה, כאילו יש שם בפנים רביעייה או חמישייה וזו לא הייתה בטן כזאת של שומן, זו הייתה  ממש בטן הריונית. היא גם כל הזמן החזיקה את בטנה, ובארוחת צהריים אחת היה משוכנע שראה אותה  מתעסקת בבטן כאילו בועטים לה בפנים.  

 

לפני בערך שנתיים כשהחברה נפתחה ואלון עשה ראיונות עבודה למזכירות, מרים נראתה מושלמת  לתפקיד, צעירה, נמרצת, פנים יפות, בעלת יכולות ארגוניות גבוהות, רק דבר אחד הטריד אותו אז, הבטן  ההריונית שלה. אז הוא הרשה לעצמו, "תראי מרים, אנחנו חברה קטנה וחדשה בלי שום ערבונות  להצלחה, בלי איזה מותג מוכר או מכירות בטוחות, לא נוכל להרשות לעצמנו הוצאות מיותרות בשלב  הזה, לכן אני מחויב לשאול, את בהריון?" מרים קפאה לרגע, אז חייכה בנבוכות, וענתה בעדנה, "לא,  זאת אני".  

 

מאז ועד היום עברו כמעט שנתיים וכל העת הזאת מרים שומרת סוד כבד בבטנה. 

 

4 .

המקום היחיד בו נפגשו העובדים מן החלל הלבן בעובדים מן החלל השחור – חום – אדום, היו השירותים  המשותפים. ליאוניד פגש את ליאורה פעם אחת בלבד. הוא בדיוק נכנס וראה אותה כעוסה ונמהרת,  מנסה לחלוב את מתקן הסבון הורוד ליד הכיור ללא הצלחה. הוא שלף ממכנסי הדגמ"ח השחורים שלו ג'ל  לחיטוי ידיים והגיש לה בשתיקה ובהנהון. היא חייכה חיוך גדול תוך שהיא משפשפת את ידיה בעוצמה  תחת זרם המים, "תודה! תודה רבה!" היא אמרה, מנערת את ידיה ומנגבת אותן במכנסיים, "באמת  תודה", היא חזרה ואז קטפה את הג'ל מידיו, השפריצה חמש פעמים בכף ידה והניחה אותו על הכיור.  "איך קוראים לך?" שאלה, וידיה מתערבלות בג'ל, "ליאוניד קוז'ייב" הוא השיב. "תודה רבה ליאוניד". היא  יצאה בהליכה מהירה, נעזרת בכתף לפתוח את דלת השירותים ומשאירה אחריה ברז מטפטף.  

 

 

5 .

במטבחון בו אכלו העובדים צהריים, היו שני מקררים, מיקרו, כיור וכמה פחים. הוא היה מאורגן בדרך כלל  כמו חדר אוכל קטן, ולא יכול היה להכיל במקביל את כל שלושים ושמונה העובדים של "רולינג לאב", לכן  הארוחות היו מפוצלות דרך קבע. שתים עשרה בצהריים הייתה שעת האוכל של עובדי הייצור ואחת  הייתה השעה של עובדי המשרד. היום היה יום חג, יום טרם ערב ראש השנה והמטבחון היה מאורגן  אחרת מהרגיל. במרכז היו מסודרים השולחנות, ועליהם כל טוב, ומסביב כל הכסאות במעגל וכל עובדי  החברה הוזמנו פנימה להרמת כוסית חגיגית לכבוד החג. עובדי החלל הלבן, אנשי המחשבים, המכירות,  הטלפונים והניהול, קיבלו את ההודעה על הרמת הכוסית רגע קודם ולכן מרביתם נכנסו ראשונים והיו  ישובים סביב השולחן בפנים החדר. פועלי החלל השחור-חום-אדום, אנשי המברגים, הגריז והשמן,  הצטרפו אחריהם.  

 

הראשונים להיכנס היו משה, מנהל פס ההרכבה שהתיישב ליד אלון, ואמרה שהתרגש לבוא החג  והתיישב לידם. ליאוניד נכנס מעט אחריהם. הוא סרק את החדר העמוס. את רוב השמות הוא לא הכיר  ובמילא היה נדמה שהם לא מבחינים בו. כשעיניו פגשו את עיניה של ליאורה הוא מיד הסיר את מבטו  ונאטם.  

 

אורן נכנס באיחור. הוא נדחס בין עובדי הפס, ומרים מסמנת לו על כסא ששמרה. הוא מתיישב ומיד  מצטרף לקולות הפטפטניים, "אז מה ליאורה", הוא פותח פה רחב, "כל החמולה באה אלייך מחר? מה  את צריכה לבשל לאיזה חמישים איש!" ארטיום צוחק קלות ומחליף מבטים עם אורן. ליאורה שולפת  תגובה בקלי קלות, "אצלכם הבנתי מושיבים את הגפילטע מסביב לשולחן כדי להשלים למניין לא?" קולה  מתגלגל בחדר. 

 

ליאוניד ממשיך את הסריקה ואז חש זרם קל בעורף וצווארו נתפס. הוא שולח יד להרגיש ולוקח שני  צעדים אחורה, נשען על הקיר לצד הפחים יחד עם רוב פועלי הפס שנשארו עומדים במטבחון הצפוף,  גבם לכיור ולמקררים.  

 

חיים דווקא התיישב, זה היה סוף יום העבודה, והוא היה מותש. בזמן שהאחרונים נכנסו הוא סקר את כל  מה שהיה פרוס על השולחן: תפוחים ודבש, פירות יבשים, מבחר אגוזים, ענבים שחורים, בקבוקי מיצים,  שני בקבוקי יין אדום, מספר עוגות זולות, ובמרכז, עוגה אחת שנקנתה ביוקר, גדולה ושוקולדית, מצופה  סוכריות צבעוניות ומרציפן. לצידה של העוגה שכבה סכין. הייתה זו סכין ארוכה לעוגה גדולה. כמו סכין  קצבים, חדה ומאסיבית, בעלת ידית אחיזה גדולה מעץ טוב. הוא לא זכר שהייתה סכין כזו במטבחון, הוא  התבונן בה וגילה חיים קטן בפנים, ומאחוריו משתקפים עובדי הפס, שמואל קטן, אמירם קטן, דן קטן,  וליאוניד קטן. חיים קלט שליאוניד מסתכל גם הוא בהשתקפות ומבטיהם הצטלבו לפתע בסכין.  

 

מבעד לדממת העומדים, לרחשי הדיבור של היושבים ולבדיחות של צוות השיווק עולה קול בס צלול  שמשאיר את כולם שותקים, "חברים, אני רוצה להגיד מספר מילים לכבוד ה חג", אלון עומד זקוף במרכז  החבורה הלבנה, פדחתו הגבוהה נישאת מעל כולם, היה לו חתך דיבור של מפקד בתדריך לקראת מבצע  וכוס פלסטיק מלאה בידו, "עוד מישהו בלי יין?" הוא שם לב שחלק מהעומדים ללא כוסות ביד, ואמרה  שכבר עומל במזיגה, משלים את המלאכה בזריזות. "תראו," הוא לוקח שאיפה, "בקרוב מתחילה שנה  חדשה, והיה לי חשוב ככה, שנרים כוסית ולהגיד כמה מילים". אלון דבר ברהיטות, בקולו הכריזמטי  והבטוח נאם כמנהיג לקהל בוחריו. "לראש השנה אין איזה סיפור, הוא בעצם חג מאוד פשוט. זהו החג  עם הכי פחות משמעויות נסתרות". בזמן שדבר, אלון כלל לא הבחין שמרים היושבת לצדו מכווצת את  פניה ואוחזת בבטנה, לרגעים עוצרת את נשימתה. "חג ישר ולעניין – מתחילה שנה חדשה. זהו. מכאן כל  אחד יכול לקחת את הפרשנות לאן שהוא רוצה". הטלפון פתאום מצלצל. אלון מוציא אותו מהכיס, השיחה  חשובה, מחו"ל. בזמן שעיני כל עובדיו מסתכלות בו, הוא עונה ולוקח צעד אחורה. בלי להסס נכנס אמרה  לשקט ומוסיף על הדרשה, "ראש השנה הוא בעצם יום הדין לכל האנשים בעולם. אלוהים שופט לטובה  ולרעה וכל אחד כאן צריך לחשוב, איך הייתי בשנה שעברה ומה אני רוצה להיות בשנה הבאה", הוא  מחייך קלות ומתבונן בעיני כל האנשים, חלקם משיבים בחיוך. משה מתפרץ ומוסיף, "שנהיה ראש ולא  זנב!" וכמה צוחקים. "בכל מקרה," חוזר אלון למקומו, "כמו שאמרה דבר פה יפה, ראש השנה זה שלושה  דברים. אחד זה שנהיה לראש ולא לזנב, שזה כבר היינו השנה ונהיה גם בשנה הבאה, זה אני מבטיח  לכם, וזה פה יושב על צוות פיתוח ואני בטוח שהם יעשו עבודה מצוינת", מרים מתפתלת בכסאה, ובועות  עשן קטנות פורצות ממנה בכל פעם שהיא פותחת את הפה לנשום. חלק מהאנשים שמים לב להתרחשות  ומפנים מבט אל מרים. "דבר שני, יש לנו שנה של אתגרים חדשים, שיהיו לנו לא פשוטים, ואנחנו נצטרך  לעמוד בהם," המבטים של עובדי הפס מרצדים בין העשן שבוקע מתוך מרים עוד ועוד, לבין עיניו של  אלון, בדברים שהוא אומר יש כמו שפיכת מלח על הפצעים. ליאוניד, אינו מסיר את מבטו מאלון לרגע,  הוא ממש מרגיש את דבריו כמו סכינים קטנות שדוקרות אותו בכל הגוף. "דבר שלישי והכי חשוב, זו שנה  חדשה, זה דף לבן חלק ואני חותם על זה, ח- ו-ת-ם ע-ל ז- ה, שזו תהיה שנה מעולה לכולנו, שנה של  התחלות חדשות והצלחות חדשות". אלון מחייך חיוך רחב ומרים את ידו מעלה, לא מבחין במרים  שפולטת אוויר חם כמו קטר, בפנים המעוותות של קהל הצופים, בכעס הבולט על פניו של חיים כמו איפור  של אוהד כדורגל, במבטו החלול והישיר של ליאוניד, ובאמרה שעוד מנסה להשחיל כמה מילים. "אני  רוצה להוסיף", אומר אמרה. אלון קצת מופתע מהביטחון, ומיד מהנהן. "עוד עשרה ימים נבקש כפרה. יש  כאלה שמרימים תרנגול לשמיים ואת סכום עלותו תורמים לצדקה, ויש כאלה בלי התרנגול, רק נותנים  כסף לעני. אני מבקש מכם לחסוך לתרנגול, ולהתמקד בצדקה, במה חטא התרנגול?" אמרה מסיים  בידיים פתוחות ובחיוך רחב, מתבונן באנשים סביבו ומזהה שהוא היחיד המחייך, האנשים כולם מתוחים  וקפוצים. "לחיים!" קורא אלון בקול. אין תזוזה. כל באי המטבחון נושאים עיניהם לעשן המיתמר מפיה  ומאוזניה של מרים. "מה אתם מתביישים? יאללה לטרוף!"  

 

השעה חמש וקול נעילת בריח נשמע. גלאי העשן לפתע פותח בצפצוף חזק וקורע את השקט. "יוצא לך  עשן!" זועקת ליאורה, "תקראו לעזרה!" אמרה מוזג כוס מים ומשקה את מרים. אחד מעובדי הפס ממהר  לדלת ומנסה לצאת. "נעול! מי נעל?!" הוא צועק. בהלה מתפשטת בחדר יחד עם עשן שחור סמיך.  נשמעים שיעולים רבים והראות נחלשת. עיניו של ליאוניד נותרו חדות ובתנועה זריזה אחת הוא תופס את  הסכין, מדלג על השולחן בעוד רגלו דורסת את העוגה, ושולח יד ארוכה מהבטן לכיוון החזה של אלון. 

 

חיים מגיח מאחור, נאחז בידו הדוקרת של ליאוניד, עוצר אותו ובולם את התקיפה. אלון ההמום נופל  ארצה מבהלה והסכין נשמטת. אורן מפלס דרך בקהל וצורח "תצאו מטומטמים! שברו כבר ת'דלת!", הוא  מרים את המיקרוגל מהשיש קורא "עופו הצידה!" ואז מטיח את המיקרו בידית הדלת. אלון מתגלגל על  הרצפה. דרך עשן סמיך, הוא רואה רק זוגות רגליים רבות וצפופות מתרוצצות לכל הכיוונים. מרים  שבקושי הוציאה הגה מרוב עשן הזורם דרכה, מתחילה לפתע לצרוח בכאב. "מרים, את אתנו, את  אתנו?" שואל אמרה שוב ושוב תוך שהוא שופך עליה כוסות מים. "אני יולדת" היא מצליחה לומר, וליאורה  מתרגשת מיד בצעקה "היא יולדת!" ליאוניד מנסה להשתחרר מאחיזתו של חיים אך הוא תופס אותו חזק  מאוד "תרגע! תרגע! השתגעת?" אלון מזהה את הסכין על הרצפה, ומתחיל לזחול לעברה. משה מקדים  אותו ומרים את הסכין. מרים צורחת שוב בעוצמה. הצרחות כולן מתגבש ות לכדי צפצוף אחיד בראשו של  אמרה. הוא שולח יד לשמלתה של מרים ומושך בכוח. משה ממהר ומגיש את הסכין לאמרה. ארטיום  ממשש את דרכו בעשן עד שהוא מרגיש את החלון, הוא פותח אותו בתנופה, ועשן מתחיל לצאת. אמרה  אז חותך את חבל הטבור ומרים אליו את העובר. העשן מתחיל להתפזר והכל נעצרים ומתבוננים.  הקטטה שוככת השיעולים נרגעים, והצרחות דוממות. ראשה של מרים נשמט לאחור לתוך ידיה החמות  של ליאורה. הנוכחים עומדים פעורי פה.  

 

העובר מתגלה מתוך העשן בדמות תרנגול בוגר, בעל נוצות שחורות כפחם, עומד זקוף ובטוח, על ראשו  כרבולת אש בוערת, ומתוכה פורץ זהר כתום חזק. הוא מטפס בקלילות דרך הכתף ומתייצב על ראשו של  אמרה, מחזק את אחיזת רגלי הציפור ומקרקר בקול. הכול חשים במעמד קדושה, עומדים בצפיפות זה  לצד זה, נפעמי לב. עטופים היו בפחם עשן שחור ובאור הכתום, נראים כאנשי בוץ ועפר, שחור – חום –  אדום, כמעט ולא ניתן להבחין בצבע עורם. רק פדחתו של אלון נותרה לבנה. אז, בוקע מתוך התרנגול קול  נשי חזק. "אלון", הוא קורא, וזה האיש הקירח מתיישר ונדרך בבת אחת, המחזה המתחולל לנגד עיניו  אוחז את ליבו בריגוש, ובצלילות של גילוי. "הסתכל סביב", אומר התרנגול, "את כל האנשים האלה אתה  הבאת לכאן. אתה בטוח שאינך חייב להם דבר". אלון מתבונן באנשי העפר והבוץ והוא רוצה ללכת  אליהם, אך התרנגול השחור ממשיך. "כדי לכפר על חטאיך עליך לבחור כעת תרנגול אחר". אלון רועד  ונזכר איך רעד ביום בו נולד בנו הבכור. "על מה אתה מוותר?" שואל תרנגול האש. בפקודה פנימית גופו  של אמרה מגיש את הסכין לאלון וקול התרנגול קורא, "החזק את הסכין אלון וחזור אחריי".  

 

הוא מרים את הסכין בידו הימנית, עוצם עיניו ופותח פה. הקהל דומם, מתובנן בשקיקה.  

 

"זה חליפתי", אומר הקול הנשי מן התרנגול, "זה חליפתי" חוזר אלון.  

"זה תמורתי", "זה ת מורתי".  

"זה כפרתי", "זה כפרתי".  

"זה התרנגול ילך למיתה", "זה התרנגול ילך למיתה",  

"ואני אלך לחיים", "ואני אלך לחיים",  

"טובים ארוכים ולשלום", "טובים ארוכים ולשלום". 

 

 

רואי בק, קבוצת חירות, 28.10.2017

תגיות: