-
עמוד הבית / בלוג תרבות / מאמרים / עפולינקה
עפולינקה
אסתטיקה של אמת
"הגעתי לבניין והיה לי מאתגר, חוויתי המון בדידות וקושי ביצירת קשר בין הדיירים, הרגשתי שכל אחד מאחורי הדלת שלו"
הפנטזיה היא כוח חזק. היא מניעה אותנו לתקווה, לאהבה ולהקשבה. אולי זה מכיוון שהפנטזיה מציירת את תמונת המציאות בדיוק כמו שאנחנו היינו רוצים לראות אותה.
אומנית ניגשת לתהליך היצירה עם פנטזיה. ככה ניגשה גם תמר אוסטרהוף לתהליך היצירה של התערוכה "עפולינקה" – היא דמיינה מפגש אנושי מקרב, הדדי ומחבר שאחריו תוכל ליצור יצירה תיעודית, חשופה ואינטימית.
כשאומנית ניגשת ליצור אומנות מבוססת-תהליך, מתישהו מגיע המפגש בין פנטזיה למציאות. ברגע הזה האומנית צריכה להתאים את עצמה לנקודה הזאת שבה האסתטיקה של הפנטזיה צריכה להיפגש עם האסתטיקה של המציאות.
לא תמיד המפגש הזה זוהר, לא תמיד המפגש הזה שמח. לפעמים ההתנגשות הזאת היא קשה, מאתגרת, כואבת ועצובה. אבל גם שם, בנקודת המפגש בין הפנטזיה למציאות, יש המון יופי – אסתטיקה של אמת.
דיירת חדשה בבניין
ברחוב וולפסון בעפולה נמצא הסטודיו ובית העבודה של תנועת תרבות כבר מעל לעשור. זה בניין ישן עם תשתיות מוזנחות. מעטים הדיירים שביכולתם לנהל שיחה בעברית. שנים שכל קשר או שיתוף פעולה אומנותי שניסתה תנועת תרבות ליצור עם דיירי הבניין לא צלח.
אל התנאים האלה הזמינה תנועת תרבות את תמר אוסטרהוף, אומנית ילידת עפולה ובת יחידה לאם חד הורית, לתוכנית שהות אומן (רזידנסי) בבניין. במסגרת התוכנית תנועת תרבות מזמינה אומנים להתארח במקום, לפגוש את הקהילה המקומית ולהתכתב עם המפגש הזה באמצעות יצירת תוצר אומנותי.
בתהליך העבודה על התערוכה נוצרו תוצרים אומנותיים רגישים, נוגעים ואמיצים שמספרים סיפור על דמיון, על יחסים, על זרות ועל בדידות. את הסיפור של הבניין בוולפסון מראות עיניה מציגה תמר בגלריה העירונית בעפולה, בתערוכת היחיד החדשה שלה "עפולינקה" שאצר עוז זלוף.
חלומות לחוד ומציאות לחוד
"הכוח שלי הוא ביצירת קשר אינטימי עם אנשים. לפעמים האומנות עבורי היא רק תירוץ בשביל לייצר קשרים ומפגש. כשהוזמנתי לשהות אומן בבניין, הרעיון הראשוני שלי היה לעשות דיוקנאות וידאו של הדיירים, כמו פורטרטים של וידאו. אבל כשהתחלתי הבנתי שפנטזיה לחוד ומציאות לחוד" מספרת תמר.
"הגעתי לבניין והיה לי מאתגר, חוויתי המון בדידות וקושי ביצירת קשר בין הדיירים, הרגשתי שכל אחד מאחורי הדלת שלו. כשנכנסתי לסטודיו חשבתי להיפגש עם כל הדיירים והזמנתי את כולם לחנוכת בית. תליתי שלט בעברית ורוסית והזמנתי אותם פיזית. ארגנתי שולחן עם כיבוד ושתייה בחצר הבניין – ואף אחד לא הגיע. אנשים עברו לידי ולא באו לשבת.
"הייתה אישה אחת, אירנה, היא יו"ר ועד הבית ואחראית על האכלת חתולי הרחוב. היא היחידה שזכיתי לשוחח איתה כי היא הייתה הרבה מחוץ לבית, כדי להאכיל את החתולים, וכל שאר הדיירים תמיד היו בתוך הבית. בשיחות מחוץ לבניין התחברנו והיא הזמינה אותי לבית שלה לארוחת יום העצמאות. כשהתארחתי אצל אירנה היא הסכימה שאצלם את הדירה שלה ואותה. בארוחה הזאת היא גם סיפרה לי מי גר בכל דירה, מה הם עושים, במה הם עובדים, מה המצב המשפחתי וגם מי נחמד יותר ומי פחות. יצרתי רשימה של כל הדירות והדיירים".
התמודדות אומנותית עם תחושות כישלון
"באיזשהו שלב התחלתי לדפוק על דלתות באופן טכני, הלכתי עם הרשימה של אירנה ועברתי בין הדלתות. חוויתי חשש וחוסר אמון מצד הדיירים. הבנתי שאני לא מכירה עדיין אף אחד, אין לי את השפה שלהם, יש הרבה פערי תרבות ואני צריכה לשנות כיוון. בסוף גם אירנה ביקשה שאגנוז את החומרים שאספתי בבית שלה כי אמרה שזה מסוכן.
"חוויתי תחושת כישלון בתור אומנית כי באתי עם פרויקט ורעיון ואני לא מצליחה לבצע אותו.
לא פותחים לי את הדלת וזה יצר הרבה חוסר ביטחון. הרגשתי את הבדידות – אין מישהו איתך, הייתי לבד.
אני מוצאת את עצמי מבלה זמן בבניין ומתחילה לקלוט מידע מחדר המדרגות ומדלתות הבתים. מגנטים, ברכת הבית, כל המידע מסממנים שהם משאירים ומהסיפורים של אירנה. כשאני עומדת לבד בחדר המדרגות, מחוץ לדלתות הסגורות – מצאתי את עצמי מדמיינת את האנשים מאחורי הדלת ואת הסיפורים שלהם.
הבדידות שחשתי כשאני שוהה לבד בחדר המדרגות גרמה לי להבין כמה בדידות ודמיון מחוברים זה לזה. ככל שאתה יותר בודד החיים שלך הם מה שאתה מדמיין. לכן החלטתי להפוך את הפרויקט לעבודה על פנטזיה. הפנטזיה שלי על מה קורה מאחורי הדלת לצד הסיפורים והמפגש עם אירנה".
הבדידות של ילדים יחידים
"אספתי סיפורים על ילדים יחידים, על בדידות, על קשר וחוסר קשר למקום. אירנה אמרה שהיא מתה לעזוב את עפולה אבל אמא שלה קבורה פה. כל כך הרבה ניגודים. כולם פה לבד אז למה לא ביחד.
"יש בבניין 16 ילדים יחידים מתוך 30 דירות. זה קשור לתרבות שהגיעה מברית המועצות לשעבר שעושים ילד אחד. משמע 16 אנשים שהחוויה הקיומית שלהם היא להיות לבד. גם אירנה היא בת יחידה בלי ילדים וההורים שלה נפטרו.
"הבדידות הופכת אותך למהסס וחשדן – והכל יותר מפחיד. אתה מתרגל לבית הבטוח ומאוים מהחוץ.
"לפתיחת התערוכה הגיעה מישהי מברית המועצות לשעבר שאמרה שזה מעניין העיסוק של התערוכה בפחד, היא אמרה שאצל אנשים מהדור וההורים שלהם הפחד והחשדנות הם חלק מ-DNA שנתבע מימי סטאלין – לא סומכים על אף אחד".
התערוכה של אירנה ושלי
"התערוכה היא עבור אירנה ועבורי בו זמנית. אני חושבת שהיא מדברת על הקישקע שלי ועל מה שאני השלכתי ובאותה מידה היא מדברת על אירנה. היא הכוכבת של התערוכה. התערוכה הופכת אותה מאדם שקוף לנראה. אף אחד לא רואה את העבודה שלה בוועד הבית, או את הזמן והאנרגיה שהיא משקיעה בהאכלת החתולים.
כל הזמן ראיתי את עצמי באירנה, אחד המיצגים בתערוכה משלב פחיות שימורים של אוכל חתולים. כשעבדתי על המיצג הייתי צריכה לרוקן את הפחיות. מצאתי את עצמי מסתובבת עם האוכל מהפחיות ומאכילה את החתולים. פתאום הרגשתי כל כך דומה לאירנה וזה הפחיד אותי. הריח של אוכל החתולים שנשאר על הידיים שלי פגש את האזורים הפגיעים שלי, את הפחד הקיומי שלי. הרגשתי שאני חייבת להוריד ממני את הריח הזה והלכתי להתקלח באותו הרגע.
בסוף לא העזתי להזמין את אירנה לתערוכה. אני לא בטוחה שהיא תבין את זה ואני חוששת שתיפגע, אף אחד לא אוהב להרגיש מסכן".
עפולה האינטימית והאוניברסלית
"דרך הסיפור שלי והסיפור של אירנה הצלחתי לגעת ברגש אוניברסלי שמשותף לכולנו – הזרות והבדידות".
אמת היא מושג חמקמק ולעיתים מכובס, במיוחד בעידן הדיגיטל והרשתות החברתיות. התערוכה מספקת עבורנו מפגש עם אסתטיקה של אמת מהעיניים של תמר, בלי פילטרים. עפולינקה היא עבודה שמספרת סיפור של חלומות מהולים בהחמצה ושל ניסיון עיקש ליצור יחסים בתוך מרחב מלא בדידות.
"אני חושבת שהתערוכה מצליחה לתפוס את עפולה ממקום מאוד אינטימי ואישי. לא דרך תפיסה שטחית, היא מדברת מבפנים. התערוכה מוציאה את עפולה מתוך הקלישאות על פריפריה ומדברת אמת ועדינות".
האימפקט של 'עפולינקה'
מעבר לעוצמה של התוצרים בתערוכה, האימפקט שלה לא פחות מרתק וחשוב; התערוכה עומדת להשתלב בהכשרות מורים, צוותי חינוך ועובדי ממשל במטרה לתת להם כלים והשראה לעבודה קהילתית. ההכשרות הללו יאפשרו להם ללמוד מהתהליך האומנותי של תמר עם דיירי הבניין ברחוב וולפסון ולנסות לשלב את הכלים האלה בסדר היום המקצועי שלהם.