הרחם השחור / על המורה לתאטרון- שקד כהן

על איכותה של הנוכחות האפשרית בקשר מורה-אומנות-תלמידים בראי מורה אחת שהלכה לעולמה וארבעה תלמידי עבר שהספידו אותה

השנה הלכה לעולמה נדיה נבון  ריינס, אשר הייתה מקימת מגמת התאטרון הראשונה בעפולה, ומורה לתאטרון בתיכון האזורי כדורי בשלושים השנים האחרונות.אני עצמי זכיתי להיות תלמידה של נדיה, סיימתי ללמוד בשנת 2005 בתיכון "קריית החינוך בן גוריון" בעפולה במגמת התאטרון שניהלה.  מותה הטראגי של נדיה הלם בתלמידי העבר שלה ואלו התחילו לכתוב ולהציף את הרשת בסיפורים אודותיה. כתבי התלמידים ריגשו אותי מכמה סיבות: תחילה הייתה המשמעות שהפיכה נדיה בחיי האישיים. שמחתי שלאישה המרהיבה הזאת יש נוכחות בעולם גם לאחר לכתה. שנית, נדהמתי לראות מה עולה מכתבי תלמידי העבר, כמה מן המשותף יש מדברינו מבלי שתאמנו זאת, ושלישית העיון בהספדים של נדיה שנכתבו על ידי תלמידיה הוכיחו לי משהו על כוחה של ההוראה, משהו שתמיד סמוי מן העין, נכתב על ידי תאורטיקנים, משהו על משמעות של מורה הומאנית בתוך מערכת כאוטית. אספתי ארבעה הספדים של התלמידים מעפולה, כולל את שלי, מקבוצת "נדיה- אפילוג" שנפתחה על ידי תלמידי עבר של נדיה בפייסבוק. בתוכם שילבתי התיחסויות אישיות שלי וביסיסתי את דבריהם היחפים של חבריי לספסל הלימודים על הוגים מעולם החינוך. כדי להקל על ההבדלה בין החלקים השונים את ההספדים של תלמידי העבר של נדיה אודותיה נדיה סימנתי בכתב נטוי, ואילו ציטוטים או רעיונות של הוגי חינוך בכתב מודגש.בחלק המסכם ניסחתי שלוש מסקנות בנוגע לנוכחות נכונה במערכת היחסים מורה-אומנות-תלמידים בהתבסס על הדברים.

אני מבקשת לפתוח בשני מושגים מרכזיים בחינוך הדיאלוגי, דרכם אני מבינה את דמות המחנכת של נדייה ריינס נבון.מושגים אלה מהווים נקודת ראשית לדמות האומנית-מחנכת אשר אני מנסה לחייב דרך המסה. מרטין בובר דיבר רבות על נוכחות על והקשר אני-אתה. בספרו "חינוך העם תפקידנו" טען לא אחת כי נוכחות משמעה התייחסות שלמה אל האחר, על כל רבדיו, תפישתו כמכלול ובאופן רחב על כל הפוטנציאל שבו בעת ובעונה אחת. נוכחות היא ההפך מיחס של זרות (יחס "אני-לז" ) כלפי אדם אחר, ההפך מיחס נפרד ושונה, אלא כחלק ממני. עוד הוא מציין כי נוכחות המתרחשת בלבו של האדם ובשכלו בו זמנית, היא איננה מאמץ לוגי או רגשי כי אם הבנה רגשית-שכלית (בובר, חינוך העם תפקידנו תשמ"ד). אמפתיה על פי המשגתו של פרופ' חן למפרט היא היכולת לאמץ פרספקטיבה שלא אדם אחר ולהבין את נקודת מבטו, להכיר ברגשותיו ולתקשר באמצעותם. אמפתיה היא תכונה המאפשרת להרגיש ביחד עם  (ולא את) הזולת, במפגש עמו. אם נתרגם זאת למונחים חינוכיים, כאשר המורה מזהה את רגשותיו של התלמיד, מאמץ את נקודת מבטו ומתקשר באמצעות רגשותיו, הוא מפעיל יחס אמפתי כלפי התלמיד, והתלמיד יחווה את עצמו כבעל ערך. בניגוד לאמפתיה, במידה והמורה מתעלם מייחודיותו של התלמיד, מייחס לו תכלית פונקציונלית, מתייחס אליו כ"בלתי נראה" ובוחן אותו דרך דעה קדומה או ממרחק שיפוטי, התלמיד יחוש "בלתי נראה" במצבו הייחודי, שתחושותיו ורגשותיו אינם חשובים – שהוא עצמו אינו חשוב. הוא ירגיש חסר ערך (למפרט 2008).

"את שהאמנת בי כל כך" חונכות גנרטיבית ו"בחרת אותי לבמאית" היצר לחולל דבר, מתוך הספדה של דנה סתיו

"נדיושקה.

היום לפני 10 שנים קמנו בבוקר לבגרות שלנו, באשכול פיס בעפולה.

את שהאמנת בי כל כך והתלהבת מהיצירתיות שלי – בחרת אותי לבמאית.

הבחירה הזאת שלך, הולכת איתי עד היום ותמשיך ללוות אותי.

הבחירה הזאת שלך, הזריקה בי אמונה שאני מיוחדת. וזה בדיוק מה שרציתי להראות לעולם – שאני מיוחדת."

"חונכות גנרטיבית" היא מפגש אנושי של מבוגר עם ילד. מבחינת הילד הוא מכוון להיכרות עם אדם היכול להוות עבורו "מבוגר משמעותי", כלומר מבוגר שבאמצעות האופן שבו הוא מתייחס לילד מעניק לו תחושה של מקום, של נוכחות, של ממשות ושל ערך עבור זולתו. "רכישתה" של תחושה זו היא בבחינת צורך  אנושי בסיסי המתקיים בכולנו א-פריורי בהיותנו בני אדם, וההיענות לה היא התנאי להנכחה, להיווצרות דימוי עצמי "היות בעל ערך" (למפרט 2008, 127). נדיה העניקה תחושת ערך לדנה בכך שנתנה לה תפקיד ייחודי. היא ראתה את שמעבר לדנה, במילותיו של למפרט העניקה לה תחושה של נוכחות, וערך עבור זולתה. נדיה זיהתה את ה"יצירתיות" בדנה ותיגמלה אותה בכך שהעניקה לה את תפקיד הבמאית התובעני והנחשק.

"היתה לי הפנטזיה שהתפאורה תיהיה סה"כ 5 קוביות שחורות ואלו הקוביות יהיו עולם שלם!"

לימדת אותי את הסוד שבפשטות.

לא אשכח שטסתי עם המשפחה שלי לסין ובמטוס בדרך חזרה לארץ כשכל המטוס ישן, רק מעליי דלק האור ובמשך 6 שעות ציירתי על מפיות 5 ריבועים שהיו עולם ומלואו בראשי ואחר כך על הבמה.

הייתי מסורה כל כך למשימה, היתה לי ההזדמנות לגדול בידיים שלך.

חברים שלי שנכחו בהפקה וגם המשפחה עד היום מזכירים לי את הרגעים ההם על הבמה כשאני קצת שוכחת מי אני ומה אני שווה.

אני בשוק שהיקום היה מוכן לוותר על הנוכחות החשובה שלך.

לפני שבוע התאבלתי עלייך בזמן השקיעה, ביקשתי מהשמש שתמסור לך את אהבתי רגע לפני שנעלמה ולי אימצתי מנהג חדש : כל פעם כשהשמש תחמם אותי נעים, ארגיש שזה חיבוק ממך."

מרטין בובר במאמרו "על המעשה החינוכי" חושף את הצורך של האדם הצעיר להשתתף בעולם, לא בדרך ההדמיה, לא שיפעילו אותו, לא "להתעסק", אלא ש"על ידי המעשה העצמי, הנעשה בידי הרגשה מלאה, קם ונהיה משהו שלא היה קודם לכן, שעדיין לא היה ולא נברא" (בובר, בסוד שיח תשס"ז, 240), את המעשה הזה מכנה בובר "היצר לחולל דבר". ההתמסרות הטוטלית שדנה מתארת כאן נובעת מהזכות שניתנה לה על ידי נדיה "לחולל דבר". ברגע שלדנה הנערה ניתנת האפשרות לברוא עולם ברוחה, והיא מקבלת את ההזמנות להוכיח את עצמה, היא יוצאת אל מסע שוטטות בעל משמעות רבה עבורה שעד היום (סתיו סיימה ללמוד אצל נדיה ב2006) מאוזכר על ידי משפחתה והחברים כאירוע שמוכיח "מי אני ומה אני שווה". אני מניחה כי אנשים אשר לא מגיעים מעולם האומנות יכולים לזלזל במעשה האומנות ולומר שזו אינה הכוונה ב'חילולו של דבר', כיוון שהאומנות נבדלת מן המציאות. נקודה אחת על כך: האומנות משקפת מציאות: אוטופית, דיסטופית, ריאלית, שקופה. ההזדמנות הניתנת לתלמידים היא ההזדמנות לחולל מציאות, לברוא אותה, ובתקווה אף להשפיע על מחשבתם של צופיה אודות אותה מציאות, אולי אפילו על מעשיהים. הזדמנות מסוכנת, נפלאה ומציאותית מאד. . מקסין גרין הניו יורקית מצביעה על כך "המורים יכולים לפנות אל חירותם ודמיונם של התלמידים, לגרות את תודעתם בתפיסות ובראיות אלטרנטיביות- של מה שאיננו ויכול עדיין להיות- ובכל לסייע להם לבקע את הבנליות היום-יומית" (גרין 2019)

"בתוך כל הכאוס" אחות רחמניה בשדה קרב, מתוך הספדו של קובי בלולו

"נדיה שלנו

מורה לתיאטרון ומורה לחיים, הלכה לעולמה אתמול.

כמה שזה עצוב.

איזו זכות גדולה הייתה ללמוד תחתיה. ממש ככה. זכינו כולנו.

בתוך כל הכאוס של שנות ההתבגרות בתיכון, כל אחד וילדותו שלו, פגשנו מורה, אדם, שהאמין בנו בלי פקפוק וללא ספק. תמיד הישירה מבט ודיברה איתנו כמו אנשים, לא כמו ילדים. תמיד ראתה את מה שכולם לא ראו. איזו זכות.

איזו אישה שמחה היא הייתה! הכי חיה, הכי מתבטאת, הכי כנה שאני פגשתי. בטח כמורה ובטח בכלל עד השנים האלו. כל כך שונה בנוף. שונה מכל המורים ומכל האחרים."

דני לסרי במאמרו "חינוך מחתרתי" דימה את בית הספר למחנה שבויים. מורות כמו נדיה דימה לאחיות רחמניות שעוזרות לילדים באופן מעשי וענייני, "הן לא פה כדי לחולל מהפכה או להמריד. הן פה לעזור ליחידים, כל אחד במקומו, כמה שניתן" (לסרי 2016). אני זוכרת שקראתי את כתביו של לסרי לפני כמה שנים והגבתי בביטול. אני כאמנית מחנכת (מודל לשילוב אומנים בחינוך הפורמאלי שניסחנו יחד בתנועת תרבות) הגעתי כדי לחולל מהפכה בבית ספרי. יש בדבריו של לסרי מן הויתור, התנהגות אנטי-גיבורית של מי שאינו מוכן להיאבק בתחנת הרוח. פתאום בעיון בכתבו של בלולו קולו של לסרי עלה בי: 'אולי נדיה היא האחות הרחמניה? היא האדם האחד בעפולה, הקטנה והצרה מהלכיל את כל בניה, שמזהה אותנו? שמטפל בנו?'. מי הם ה"אנחנו" אליו התייחסתי? אנו הפריפרייה של הפריפרייה הגיאו-חברתית.

"נדיה אהבה להשתמש בתנועות גדולות. תמיד הראשונה לצחוק. גם אם הבדיחה מטופשת. איך אהבתי להצחיק אותה. בכל תרגיל תאטרון, בחדר הקטנטן, המעבדה השחורה. היא הייתה יושבת בשיכול, עם ג׳ינס לוויס, גופייה לבנה וסריג כתום. מסתכלת על כל תרגיל בתשוקה אמיתית, עם עיניים משועשעות, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא נחשפת לתאטרון, אוכלת באגט של קופקה וצוחקת צחוק גדול עם נחירה. יא אללה איזו מורה.

אני שמה לב שגם בערב הזכרון לנדיה וגם בהספדים, רבים מתייחסים למראה של נדיה, לאכילה של נדיה, לצחוק שלה, כמה הוא היה שונה מהנוף הרגיל: מראה של נדיה היה מרושל או טבעי הרבה יותר מן המורות האחרות בסביבתנו, נדיה הייתה אוכלת באופן מופגן ובעלת תאבון בריא, שוב בניגוד להרבה מהנשים המבוגרות בחיינו, בלטה בצחוקה הרועם, נטול רסן. החשיבה על נדיה בתוך חדר המורות מזכירה לי את חוקיות שדות הכוח שניסח בורדייה "כדי ששדה יפעל, צריך שיהיו בו מושאי מאבק, אנשים המוכנים לשחק את המשחק ובעלי הביטוס, הכולל הן הכרה של חוקי השדה האימננטיים, של מושאי המאבק וכד', והן הכרה בתוקפם" (בורדייה 2005 (1984)). אני מניחה כי נדיה התמצאה בחוקי השדה היטב, הכירה את בעלות ההביטוס- המורות המסורות, המסודרות המהוגנות, וקראה תיגר עליהן. גם אם לא בצורה המפורשת של מרד, אלא דרך האופן בו שיחקה את המשחק, האופן שבו פשוטו כמשמעו-הייתה.

נדיה תמיד הייתה הראשונה שזיהתה מצוקות, רצונות, יכולות, פוטנציאל. בכלל לא שינה אם אתה חשבת שיש לך פוטנציאל, כי היא ראתה בכל מקרה.

נדיה הכילה את כולם כאילו היו בניה. היא לימדה אותנו להתחבר לעצמנו, לאהבות שלנו, לכעסים שלנו. כמה זה חשוב ללמד לכעוס באומנות. היא לימדה אותנו לא להתנצל ולא להתבייש. העיקר לא להתבייש.

אני זוכר את רגעי התאטרון כרגעי קודש. ציפיתי בכל שבוע מחדש לחזור לחדר תאטרון. אף פעם לא הרגשתי שהיצירה שלי קדושה כמו שנדיה גרמה לי להרגיש.

איפה יש עוד תלמידים שמושכים עד 00:00 בלילה כדי לדייק דיאלוג? איפה? כל התלמידים בבית ספר חתכו ב13:00 ורק תלמידי תאטרון החזיקו צרור משלהם לבית ספר כדי שיוכלו לנעול את השער מאוחר בלילה. איזה טירוף. כמה לא מובן מאליו. כמה כל זה בזכותה. אני זוכר איך כל ילדי השכבה תמיד הגיבו בבוז לתאטרון. היום אני מבין שהבוז היה לתשוקה. קשה לתפוס בגיל הזה אהבה כה עמוקה בעבור משהו או מישהי.

"הוא (המורה-ש.כ.) לא חלק מן המערכת ולא שותף במטרותיה, ולא מנסה לשרת את כיסויי ערוותה. מחנה אסירים הוא מחנה אסירים. אדרבא זו גדולת מטרותיו – לשחרר כל יחיד בעודו כלוא. הוא לא מנסה להכניס אותם לתלם, אלא לשמור על ערנותם ביחס לתלם הזה. שלא יתפתו לראות עצמם חומר גלם בתעשייה הזו." (לסרי 2016, חלק 16). נדיה עודדה ואף לימדה אותנו להיות שונים, לבטא את הייחודי שבנו (שוב אני נזכרת ב"חינוך הגנרטיבי" של למפרט) מבלי להתבייש.  בלולו סיים את לימודי התיכון ב2005 ומתפרנס היום מעבודתו כשף וסטנדאפיסט, בקטע סטנד-אפ שנשא לכבודה של נדיה דיבר על הפרדוקס שחווה בין משחקים רווי אלימות בשכונה בה גדל לחיבור לנפש ופיתוח האינטליגנציה הרגשית בחדר התאטרון בשיעורים עם נדיה. לולא נדיה ומגמת התאטרון שבנתה, לולא הדחיקה שלה בנו "לא להתנצל ולא להתבייש" לנו לא היה מרחב להתפתח להיות האנשים הבוגרים שאנו היום.

"נדיה, תודה לך. היית לכולנו מורה לתאטרון וגם קצת אמא.

היית הראשונה שהפצירה בי להעז, לחלום, להגשים. בזכותה עשיתי את הסטנדאפ הראשון שלי. המון בזכותה העזתי לחלום.

נוחי על משכבך

לנצח תחיי בלבבות של התלמידים שלך."

שקד כהן- שם בתוך הרחם השחור הזה

כאמור, גם אני זכיתי להיות תלמידתה של נדיה, גם אותי תפס המוות שלה לא מוכנה, חשופה ולכן רגישה יותר ופחות ראציונאלית. כתבתי עבור נדיה את הדברים הבאים ומבלי לחשוב פעמיים, לזכרה, פרסמתי את המכתב בעמוד הפייסבוק האישי שלי ולאחר מכן בקבוצת האפילוג שנפתחה.

"נדיה לאן הלכת? השבוע דיברתי עלייך נדיה, בטח גם שבוע שעבר, אני מדברת עלייך המון, את הסיפור של המורה המשמעותית שלי, את המורה שלא עשתה פרצוף כששמעה שאני לסבית, התייחסת בקלילות האופיינית לך, עם חיוך.

וכשבאתי גזומה עם שיער אדום נפוח אמרת לי איזה יופי בפליאה ושזה מבליט את היופי שלי, את אמרת לי שהייתי חנוקה בקוקו הזה ומזל שיצאתי ממנו, את מבינה? כשמבוגרים אחרים לקחו צעד אחורה את לקחת צעד פנימה אל הלב שלי.

עשית פרצופים מעולים, לא חששת להתבזות, למדת אותנו לא להתנצל אף פעם לפני שעולים על הבמה, את חזרת על זה כמו מנטרה, רצית להנחיל לנו שלא להתבייש, שתמיד נהיה זקופי קומה, שנזקוף את הכל לזכותנו וגם את הכשלונות שלנו, ביגרת אותי.

נדיה, איזו מורה, איזו אישיות אצילית, אלוהים אדירים היו רגעים שאני האמנתי שאת המבוגר הזה שמאמין בי, את המורה שצריך כדי לשרוד את הנעורים האלה.

לחכות לשיעור תיאטרון היה נצח, לספור את הימים עד היום המרוכז הזה של תאטרון. להגיע אל קצה המסדרון בקומה השנייה, לפתוח את הדלת אל חדר שנצבע שחור והיה נעול לכל הילדים האחרים.

כיתה י' הייתה מטריפה, עשינו תרגילים, שתינו אותך, כל מה שהיה לך לתת לקחנו בכל הכח. עשית לנו דמיונות מודרכים, אני זוכרת שהייתי חיה בג'ונגל, היינו בטראנס כיתתי של שעה.

שיחקנו ושיחקנו בכל האפשרויות של החיים, ואת עודדת אותנו, לא להתנצל אף פעם, זה משפט שאני ממשיכה להגיד כל הזמן, לא להתנצל. עודדת אותנו לבטא את המיניות שלנו, את הבוטות שבנו, לא נרתעת משום תוכן שהבאנו.

מחוצ'קנים וכועסים ונבוכים וצוחקים וחרמנים ומסריחים ויהירים אהבת אותנו, כמה שיותר התמלאנו בעצמנו ככה יותר היית גאה.

כשהתמסרנו לבמה חיבקת אותנו, אמרת וואו, התפעלת באמת בפרצוף מוארך, וכשלא אהבת משהו, ביטלת בתנועת יד אותנטית ואמרת שזה לא משהו, ואת לא ממש אהבת.

היית אמיתית, היית ממש קול של אמת בתוך מסדרונות התיכון שלנו, בחדר השחור והקטן הזה שפעם בכלל היה מעבדה, עם חדר תלבושות מבורדק.

לא היינו צריכים הרבה, רק את הקשב שלך והעידוד שלך להיות מה שאנחנו.

כמה כוח היה בחדר הזה בכיתה, בסוף כיתה י' התאספנו כמה עשרות אנשים ואת שמרת עלינו באובססיה כשהצגנו מונולוגים שכתבנו בעצמנו. עמדת עם היד בדלת כמו השומרת הכי פסיכית שאי פעם תראו, וצעקת "ששש!!" כל אחד שרק העז לנסות להיכנס שנייה אחרי שעלינו לרחם השחור הזה חטף ממך אחת, התייחסת אלינו כאילו היינו דבר כל כך יקר, לפעמים יותר משהערכנו את עצמנו.

דאגת לי כאילו הייתי ילדה שלך, אולי הדימוי הכי מדויק הוא שאת היית קצת פיטר פן ואנחנו היינו קצת ילדים אבודים, יחד עשינו בלאגן ונזהרנו כולנו לא להרגיז את כל המבוגרים שבחוץ. הקול שלך מלווה אותי, הוא היה קול חשוב בהפיכה שלי להיות מי שאני.

בכיתה יא' זה כבר לא היה אותו דבר, אבל זה מן משהו כזה שכולם יודעים, נדיה נותנת פוש בי' וביב', אז חיכינו שנהיה גדולים. בכיתה יב' הסתחררנו על כל הראש  בהפקות סיום ואפילו במחזמר שהעלינו, ואת היית שם להכיל את כל הרעיונות הכי דפוקים שלנו.

תודה נדיה, את זכרון של נעורים מתוקים ומשולחי רסן, את ביטאת את האפשרות להיות מבוגר שעושה הכל מתוך אמת פנימית מוצקה, נוחי על משכבך בשלום."

סוף דבר–מורה אחת בעיר אחת שחוללה דבר אחד

חשבתי על כך, אם אני אמות מחר, אני רוצה להיזכר כמו נדיה בעיניי תלמידיי. נדיה מממשת את ההבטחה של קורצ'ק למחנכות המיוזעות, שקמות בוקר בוקר אל משימה, אכן נכון הדבר –הדואג לדורות מחנך אנשים. נדיה הייתה מורה אחת בעיר אחת שחוללה דבר אחד. לפחות כך מנקודת מבטי כתלמידה. הרי נדיה הייתה בעוד מקומות ותרמה בעוד שדות אך עבורי הייתה יציבה ונוכחת, טרם הגעתי לבית הספר, בזמן שהותי במוסד, ובעוזבי אותו. נדיה הייתה שם. מדוע אני מדגישה אישה אחת בעיר אחת שחוללה דבר אחד? כיוון שזה הוא הציווי מבחינתי, זה הציווי הראשון במעלה, נכון נדיה היו לה מעלות רבות כמחנכת אומנית, פרוגרסיבית, הומניסטית בלב עיר פריפריאלית, אבל יתרה מהכל. היא נכחה, נוכחות מלאה, בכל רגע ולאורך השנים. הנוכחות היציבה מטריסה בפני הדור שלי, ובוודאי עבור תנועת המחכנים עמה אני נמנית. אנו מתקשים להתמיד במעשה החינוכי מחד אך שואפים להשפיע באופן משמעותי מאידך.  אנו מערימים תנאים לכניסתנו לבתי הספר, ואני הרי יודעת עיצבתי רבים מן התנאים כמי שהובילה את קבוצת אומני בית הספר בשבע השנים האחרונות. עודני מאמינה בהם, אך בל נשכח, הנוכחות, ההתמד, היא המהות. נדיה דאגה לנו ונתנה בדיוק את המרווח הנכון שצריך בין מבוגר לילד ובכך זרתה אור לרבים. דווקא ברחם השחור הזה הרגשנו מוגנים מכל החללים הלבנים. בקצה המסדרון של קומה שנייה. הרחק מהמגמות, מהמרכז שהבטיחו לי מוריי כי הן אלה שיקדמו אותי בחיים, בפריפרייה של הפריפרייה, שם התחנכנו.

מסקנות בנוגע לנוכחות נכונה במערכת היחסים מורה-אומנות-תלמידים

להיות חלק מהשדה. בדוגמא שלנו-החינוך הבלתי פורמאלי. באופן רציף, עשרים שנים, להקים מגמה בעפולה, להגיע יום יום לבתי הספר ולהעביר מחזור אחר מחזור דרך.  להיות נוכחת בבית בבית הספר באופן יציב. אך לא להיטמע, לא להטמיע את ההרגלים, לא לרכוש את ההביטוס, אלא להדגים את אותה צורת חיים אחרת כצורת חיים אפשרית ואולי אפילו עדיפה, כאן הפריפרייה של הפריפרייה הופכת לאלטרנטיבה- לתנועת חיות עם קודים ותרבות אשר מגדירה את עצמה.

דירבון התלמידים בצעדיהם, זיהוי הפוטנציאל הייחודי ויצירת התנסות משמעותית מותאמת במיוחד עבור כל אחד מהם. אך לא להגביל אותם, לא לקבע ולהגדיר את אישיותם. בובר כינה זאת חינוך האופי של הילד. כך נדיה טיפחה אותי כדרמטורגית ובנתה לי מקום של משמעות כאשר הבחינה בכמיהה שלי למילה הכתובה. את קובי היא עודדה ללכת ולהופיע כסטנדאפיסט במועדון. נדיה הביטה בנו וזיהתה את הזיקות שלנו ועודדה אותנו לטפח אותן.

לקיחת אחריות מירבית, לשמור מכל משמר על הסדר, על המרחב הבטוח. נדיה לא נתנה לאף אדם להפריע כשמישהו על הבמה, לא לתלמידים אחרים ולא לקהל. עמידתה סמוך לדלת חדר התארטון בזמן ההצגה שלנו הייתה מטאפורה מוחשית לעמידה על זכותנו להתקיים כיקרים באדם. כמו כן כמבוגרת האחראית, הראשונה בטור, תמיד היטיבה להדגים בכל תרגיל תיאטרלי שאנו בקלות יכולנו לחוש שהוא מגוחך. מתן אחריות מירבית גם קובי וכן דנה תיארו כיצד תחושת הערך העצמי שלהן עלתה (היא בזכות תפקיד הבמאית והוא ציין את המפתח וההישארות בבית הספר עד השעות המאוחרות). נדיה לא חסכה מתלמידיה, העניקה לנו תפקידים רבי משמעות ונתנה אפשרות אמיתית "לחולל דבר", לברוא צלם בדמות מעשה התאטרון.

להקשיב לכאב, להביע אמפטיה אמיתית. כפי שאמרה אורטל שחר, המורה שהחליפה את נדיה בעפולה בהספדה, "בכל פעם שנכנסת לחדר התאטרון הבחנת בנדיה בשיחה אישית עם תלמיד/ה בוכה". אך לא לרחם, כאן אני מביאה ציטוט של נעה רוזן שהייתה תלמידתה (מקוצר היריעה לא הבאתי את הספדה המלא) אשר ניסחה זאת באופן הטוב ביותר (ההדגשה שלי):

"בתוך הראש שלי את מלווה אותי כבר שנים, בכל צעד וצעד שאני עושה. היית המורה היחידה שהרשתי לעצמי לספר לה מה עובר עליי בבית, היחידה! 

בעולם של 2008 כולם חשבו שהחיים שלי מושלמים, אף אחד לא זיהה את הכאב הגדול מתחת לחיוך ולשמחת החיים שמוקרנת בחוץ

אבל את. את ראית אותי.

המבט שלך היה חודר לתוך הנשמות של כולנו, הצלחת לראות את המהות, את הפוטנציאל. 

אמרת לי שהחוויות שלי בבית הן לא תירוץ ושזו הזדמנות להתבגר מהר יותר. 

זה הכעיס אותי מאוד, רציתי ממך את החיבוק שכולם מקבלים. 

אבל למזלי התעקשת איתי, היה לך חשוב שאלמד כלים אמיתיים לחיים. ניסית להוריד לי את החומות, דבר שהיה קשה מאוד עבורי.  

את מבינה שבזכותך אני מי שאני היום?"

נדיה ריינס נבון לא הייתה מורה מושלמת, היו בה חסרונות ופגמים ככל המורים, אך היא הייתה אותה מורה אחת שרבים מאיתנו היו זקוקים לה, והיא מייצגת עבורי את כל אותן ואותם אלה שעוד יעשו מעשי חסד כאלה עם הדורות הבאים, אליכם אומר: התמידו בדרך.

ביביליוגרפיה

בובר, מרדכי מרטין. תשס"ז. “בסוד שיח.” ב- על המעשה החינוכי, 240. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מרדכי מרטין. תשמ"ד. “חינוך העם תפקידנו.” ב- תעודה ויעוד, 364-385. ירושלים: הספרייה הציונית.

בורדייה, פייר. 2005 (1984). “על כמה מחוקי השדה.” ב- שאלות בסוציולוגיה, 113-114. תל אביב: רסלינג.

גרין, מקסין. 2019. “אומנות ודמיון.” ב- לשחרר את הדמיון, מאמרים על חינוך, אומנות ושינוי חברתי, מאת מקסין גרין, 89. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

למפרט, חן. 2008. “היות בעל ערך.” ב- חינוך אמפטי כביקורת הניאו-קפיטליזם, 119-150. רסלינג.

לסרי, דן. 2016. החיונך המחתרתי. 27 ספטמבר. https://www.dialogit.org/archives/1944.

סתיו, דנה, קובי בלולו, שקד כהן, ו נעה רוזן. 2021. נדיה: אפילוג. 7 מרץ. https://www.facebook.com/groups/1085325941961276.

רוזנפלד, שרמן. 2017. “הפדגוגיה של PBL ודרישות המאה ה21.” ב- הוראה ולמידה בעידן הדיגיטאלי, מאת עוזי מלמד ו גולדשטיין אולז'ן, 151. רעננה: מכון מופ"ת.