מה עושים אמנים במלחמה?

ב-7 באוקטובר עלינו בהפתעה לחרמון. עוד לפני שהיו מספיק מיטות כבר נדחסנו כל הפלוגה במוצב קטן והתחלתי לעשות 8-8 בחמ”ל. במשך 3 שבועות רצופים רומן ואני היינו מבלים יחד כמעט את כל שעות הערות שלנו, בימים ובלילות. כשסיימנו להקים את החמ”ל מאפס ולהתאפס על המשימות ועל הגזרה, בשעות הקטנות של הלילה, התפנה קצת זמן להעביר. רומן היה נרדם קצת ואני הייתי מנצל את הסטטיות שלו לרישומים. בהמשך, כשהשתנו המשמרות התחלתי לרשום עוד חברים מהפלוגה ומהגדוד. ב-7 בפברואר, לאחר ארבעה חודשי אי-ודאות, שוחררנו. עד הפעם הבאה.

ההפצצות של חיל האוויר
מרעידות את קירות ליבי.
אפילו שק השינה הרך נרתע מהן.

כמו החוק השלישי של ניוטון
כשאתה נותן למישהו
אגרוף בפנים,
היד שלך מקבלת מכה
באותה עוצמה
בדיוק.

הרבה מהזמן של המלחמה הייתי בכוננות, עתודה לכוחות שקפצו קודם.
המצלמה הייתה איתי מההתחלה זאת לא הייתה שאלה של האם אלה של איזה.
מה ישרוד את האבק, הסלעים,
הקפה שנשפך, את הריצה והגשם
את הלילה, את הקור.
צילמתי רגעים של חברים ושלי מהלחימה ומהאימונים של לפני.
בכל תמונה אני חושב,
מה אני רוצה שאנשים יראו מהמלחמה חיילים או בני אדם?

ממש יומיים לפני ה5.10 יצאתי מאירוע תנועתי לכבוד 100 שנה לחיים גורי שהותיר בי הרבה רושם על מקומו של המשורר בהיסטוריה המתרחשת במציאות. כשגוייסתי יומיים אחר כך להילחם בעוטף ובעזה, מצאתי את הכתיבה כמפלט מצד אחד וככלי שדרכו אני יכול לאסוף את המציאות הסוערת ואת מה שקורה בפנים ולתת לה שם, ביטוי.

השירים נכתבו במחברת קטנה שלקחתי איתי ונכתבו בחטף ברגעי הפוגה במלחמה