סתיו אבן זהב שואלת "מי חיוני ומי לא"

״מי חיוני ומי לא״ שואלת סתיו אבן זהב על מעמד האמנות בעיתות חירום ומגיפה, תוך שהיא מהדהדת בגלריה ימה בנהריה את העבודה האיקונית של משה גרשוני, ״מי ציוני ומי לא״

יום שישי, 3 באפריל 2020, מגזין פורטפוליו

הפרטים הטכניים

מי חיוני ומי לא (2020), צבע על קיר, מוצגת בגלריה ימה – גלריה ציבורית בתחנה המרכזית נהריה. העבודה מוצגת שם עד שנחליט להוריד אותה, כנראה לקראת התערוכה הבאה, תלוי מה יהיה המצב.

מי אני

סתיו אבן זהב, ילידת ישראל, 1994, גדלתי במושב חגור ובגיל 17 הצטרפתי לתנועת תרבות – תנועה של אמנים ומחנכים שפועלים בפריפריה הגיאו־חברתית של ישראל כדי ליצור מוקדי תרבות מחוץ למרכז הכלכלי של ישראל. התגייסתי למסלול הנח״ל ומרגע שחרורי אני חיה בנהריה, כבר ארבע שנים. אני תלמידה שנה ב׳ בתחומי אמנות חזותית וחינוך קהילתי בבית הספר הגבוה ״תארבות״, בית ספר צומח לאמנות ולפעולה אמנותית בקהילה, מיסודה של תנועת תרבות.

צילום: תמיר יוגב

צילום: תמיר יוגב

צילום: תמיר יוגב

אני עוסקת באיגוד של אמנים ויוצרים תושבי נהריה לשם פיתוח אמנות ותרבות מקומית ייחודית ולשם חידוש הקשר בין האמנים לקהילה ולקהל; והקמת גלריה ימה – מרכז לאמנות עכשווית בעיר, הממוקם בתחנה המרכזית נהריה בצד הפונה לרחוב, מתוך עיקרון של ציבוריות, קשר לרחוב וכן נגישות ופנייה לקהל רחב ככל האפשר, לא רק לצרכני האמנות ״הרגילים״. אמנות בכל מקום ולכולם.

העבודה

העבודה היא תוצר של רוח התקופה ושל אחת השאלות המוסריות הבוערות ביותר שעולות בה. כמו משה גרשוני, ששואל־קובע מי ציוני ומי לא (מי ציוני ומי לא, 1979, גלריה ג׳ולי מ׳), יש פה שאלה חברתית־פוליטית של סדרי עדיפויות בכל תחום, וכשזה נוגע לחישובי עלות־תועלת, בהקשר של בני אדם, חיי אדם, עובדים חיוניים, צרכים אנושיים, זה מעלה שאלה קשה, או אולי קביעה קשה. יש פה חלוקה שהיא כביכול אובייקטיבית אבל היא עניין של עמדה.

מי קובע ומי מגדיר מה כן ומה לא? ראש הממשלה הוא חיוני? אמנות היא חיונית בתקופה הזאת? אדם אחד הוא כן ואדם אחר הוא לא? וזה קשה, כי יש פה מצב אמיתי, זו לא מתודה. אנשים מובטלים, חל״ת, אנשים כועסים שסוגרים להם את בתי העסק. למה משהו אחד הוא חיוני ואחר הוא לא?

בעבודות שלי מעסיקים אותי שני דברים: ציבוריות ונרטיב מקומי.

נרטיב מקומי: לחקור מה יש פה מתחת לפני השטח, מה הסיפור שהתושבים מספרים לעצמם על המקום שבו הם חיים, על הקשר שלהם אחד לשני. זה אחד המרכיבים של קהילה, הסיפור המשותף שמאגד אותה יחד. נהריה היא עיר שידעה אסונות והם חלק מרכזי מהנרטיב פה. מבחינתי גם האופן שבו התושבים מתמודדים עם מצבי משבר וחירום הוא חלק מהנרטיב, יש פה הרבה מאוד גילויים של סולידריות.

אחרי השיטפון שהיה עשינו פסטיבל אמנות בזק שעסק בשאלה איך נזכור את השיטפון ומה נלמד ממנו, וזה היה מרומם ומחזק. נהריה במובן הזה יותר דומה לקיבוץ מאשר לעיר. יש פה ערבות ברמה מאוד גבוהה, התגייסות, היכרות, קהילתיות, יש לתושבים פה מערכת יחסים עם העיר, לא נתק.

ציבוריות, שילוט ומסרים שנמצאים ברחוב: לרוב אנחנו חולפים על פני המסרים האלו ולא שמים לב אליהם, הם דבר כל כך יום־יומי ומובן מאליו. זה כביכול אובייקטיבי וחשוב לי לערער על זה. לשאול על זה שאלה, להטיל את זה בספק, לפעמים גם לצחוק על זה. למי שייך המרחב הציבורי? מי קובע? האם המרחב הזה, בתור חלק מהציבור, שייך גם לי? וכמה הציבור מתערב בעיצוב פני המרחב הזה?

צילום: גל בן ארי

צילום: גל בן ארי

תעבירו את זה הלאה

המיקום פה הוא עניין. גלריה ימה היא גלריה ציבורית שממוקמת ברחוב. האמנות שמוצגת בה היא לא תמיד אמנות רחוב, מוצגות גם יצירות מקור של אמנים שלוקחים סיכון בכך שהם מציגים אותן אצלנו. גלריה ימה משחקת על הציר הזה – אמנות לא מתפשרת, איכותית, ברמה גבוהה, ומצד שני נגישה מבחינה פיזית, אתה עובר ליד זה, אז אתה כבר נכנס. אין דלת ואין גדר ואין מצלמות, ואם אין תאורה אז גם ישתינו שם.

המקום הוא עניין קריטי: הגלריות פונות לחתך אוכלוסייה מסוים. מבחינתי השאלה־קביעה הזאת רלוונטית לכולם. כולם צריכים לעצור רגע ולחשוב אותה. בגלל זה היא חייבת להיות ברחוב. אני אבוא לאן שיזמינו אותי, לאן שיחשבו שזה רלוונטי.

צילום: מ"ל

פלוס אחד

את העבודות הקודמות שלי מ־2019, ״המתרחצים״ (אקריליק על שלט פי.וי.סי. 160*80) ״המתרחצות״ (טושים על שלט פי.וי.סי. 70*80), ועבודה ללא כותרת (אקריליק על שלט פיויסי 70*70), עשיתי אחרי הבחירות המקומיות בעיר. נבחר ראש עיר חדש אחרי 30 שנה, והפעולה הראשונה שהוא עשה הייתה להוריד את הגדרות הלבנות והשלטים המגבילים ואת איסורי הכניסה שהיו חלק מרכזי מפני העיר. זו פעולה סמלית במובן העמוק, וגם יש לה חלק חשוב בחוויית החיים של תושב בעיר. הלכתי לים, אספתי משם את השלטים שהורדו ועליהם ציירתי.