"..כאשר עולם האומנות נפתח לתחומים של חינוך, רווחה וקהילה- אנחנו מייצרים לעולם האמנות משאבים חדשים.."

ישבתי לשיחה עם נאור רובין, חבר בתנועת תרבות וממובילי תוכנית 'חממתרבות'.
נאור, יוצר תיאטרון ואיש חינוך וקהילה, מתגורר בירושלים כחלק מקהילת האמנים-מחנכים של תנועת תרבות. לארוך השנים נאור הוביל מגוון פרויקטים אומנותיים במרחבים שונים בעיר ירושלים ובשכונותיה. כעת, החליטו נאור והשותפים שלו, לקחת את הידע שהם צברו ולהקים מסלול הכשרה לאמנים בקהילה בעיר ירושלים.
'חממתרבות' פועלת בשיתוף המחלקה לאמנות חזותית, אגף תרבות ואומנויות והרשות העירונית לתעסוקה ירושלים. מסלול ההכשרה לאמנים ירושלמים, מציע שינוי בדינמיקה שבין אמנים לקהילה.

איך אתה מגדיר אומנות במרחב הקהילתי? מה זה?

אומנות במרחב הקהילתי מתרחשת מחוץ לסטודיו ומבקשת ליצור יחסים חדשים בין האמן לקהל. היא גם מאתגרת את המושג קהל בזה שהיא מבקשת יחסים אחרים שמתפתחים כיחסים הדדיים שבהם לשני הצדדים יש השפעה על התוצר.
יש לא מעט פעולות אמנות במרחב הציבורי שלא בהכרח מצליחות לייצר שינוי מהותי באופן שבו שאנשים תופסים אומנות או במה שקורה בין האנשים ברחוב. האתגר שלנו הוא לשחרר את האומנות מהנישה שהאומנות כלואה בה, של משהו שהוא “nice to have”.

באיזה נישה כלואה האומנות?

אם אנחנו מדברים על אומנות בקהילה, אז הרבה פעמים זה נתפס כחוג. ואם אנחנו מדברים על אומנות גבוהה, אז קשה להנגיש אותה לאנשים חדשים. הפיצוח הזה של להפוך את האומנות לשפה ולא למשהו קפוא שרק מוצג במרחב סטרילי, זה מבחינתי אומנות במרחב הקהילתי. במובן שהיא הופכת להיות חלק מאורחות החיים של האנשים, הופכת לשפה שאנשים מדברים אותה או הופכת לאפשרות שיש בין אנשים, שהם גם משתתפים בה, לא רק צורכים אותה.

היית אומר שאומנות בקהילה היא פעולה של הנגשה?

אני נזהר עם המושגים.
בהנגשת אמנות יש משהו שיכול להיות פטרוני. במובן הזה העניין פה הוא לא רק הנגשה, הוא ממש שינוי של התפיסה של היחסים אמן-קהילה. ברגע שבתור אמן אתה בוחר להתלכלך בבעיות העולם וממש לחולל שינוי במרחב מסוים, אז אתה לא רק עושה פעולות של הנגשה והתאמה, אתה עושה פעולות של בניית יחסים קונקרטיים עם אנשים קונקרטיים שיש להם פנים וסיפור. דיאלוג ממשי.

למה אתה מתכוון כשאתה מתייחס לקהילה?

כשאני אומר קהילה אני מתכוון לחבורה של אנשים שיש להם צורך משותף או שותפות גורל מסויימת. הם באותו מצב או מתמודדים עם אתגרים דומים, והם לא בהכרח רואים או יודעים את זה בתוך האוטומטיות של החיים. ואז לאומנות יש פה תפקיד של לחשוף צורך או לייצר אפשרות שמגדילה את ההזדהות בין אותה קבוצת אנשים.

יש לך דוגמה לפעולת אמנות כאלה, שמצליחות לייצר הזדהות בין אנשים?

באחד מבתי הספר שבהם אנחנו פועלים, נכנסנו 3 אמניות כדי להקים מרכז תרבות ואומנות. המטרה היא לעשות חינוך לאמנות ובמובן הזה גם פה לשחרר את האומנות מהנישה שלה בחינוך, בעיקר בחוגים, ולהפוך אותה לשפה בית ספרית. רצינו לעשות משהו שבאמת מצליח לשנות את אורך החיים של בית הספר. כשאנחנו יודעים שאמנות זה אינטימיות, זה מפגש, זה סוג אחר של יחסים בין הילדים שהם לא בהכרח רגילים אליהם בבית הספר, בתוך המרחב הכללי הזה ששמו כיתה.

אחד האתגרים שנפגשנו איתם זה סוג הקהל שמגיע לפעילות. מי שהגיע למרכז התרבות והאמנות היו בעיקר ילדים שנתפסים כ"חזקים". עכשיו בבית הספר יש אחוז דיי גבוהה של אריתראים שחיים בכל מיני שיכונים באזור הרישום שסמוכים לבית ספר ולא משתתפים בפעילות. אחת השאלות שעלו היא "מה עושים עם זה"?
ואז עשינו כל מיני פעולות וניסיונות- מליזום שולחן עגול עם הרווחה וצוות בית הספר כדי להעמיד מתורגמנית שתייצר תקשורת עם ההורים, כדי שהם ירגישו ביטחון לשלוח את הילדים שלהם למקום, עד לפתיחת קבוצות תפירה, כי ההורים היו מוכנים לשלוח את הילדים שלהם רק ללמוד מקצוע.
אז ברגע שפתחנו קבוצות תפירה כל הבנות האריתראיות הגיעו, כי הפעילות נתפסה ככזו שמפתחת אותן בתור בעלות מקצוע.
כל הדברים האלה הם בכלל לא פעולות אומנות. אבל פה אנחנו מחוייבים לייצר שוויון ותנאים שיאפשרו לילדים האלה להשתתף בפעולות אומנות, כדי שגם הם יהיו חלק מהבנייה של הסיפור המשותף. תחשוב על ילד אריתראי, שכל היום מדברים איתו על תרבות שהיא לא שלו, ואז תחשוב איזו פעולה מטורפת זו שאומן מצליח לעשות באמת תהליך יצירה אינטגרטיבי. בתוך התהליך הזה גילינו שחלק מהילדים האריתראים היו בטוחים שהם אתיופים. אף אחד לא הסביר להם שהם לא יהודים. ואז אפשר לחזור איתם לתרבות שלהם, ל'מי הם?', לאיך התרבות שלהם קשורה בתרבות אחרת.
כל התהליכים האלה תורגמו ליצירה שהוצגה בבית הספר בכל מיני אופנים כדי לעורר שיחה ולתת גם להם מקום בסיפור הזה של בית הספר. אפילו אגיד של החברה הישראלית.

דוגמה נוספת היא הצגה שהפקתי ומתעסקת באתגרים של מורים במערכת החינוך. הקבוצה שהציגה הרימה את ההצגה בכיתה ט' והציגה אותה עד שסיימה כיתה יא', בערך 32 מופעים מול קהל גדול.
כשעבדתי עם הקבוצה, שלחתי את החבר'ה בכיתה ט' לראיין את המורות שלהם על רגעי משבר בחיים שלהן. כפעולה אומנותית זה כבר דבר מטורף. תדמיין מזה לשלוח תלמיד למורה שלו, שהיא הדמות הכי פונקצוינלית לתלמיד חטיבה, הכי חד מימדית, תלמיד פתאום בפוזיציה שהוא נדרש לראיין את המורה שלו סביב רגעי משבר בחיים שלה בגלל עבודה על האומנות שלו. תדמיין מזה עושה לך ולנפש שלך, זה אוטומטית הופך אותך לאדם יותר מורכב, לבן אדם יותר אנושי, זה שובר את משחקי התפקידים, זה מפרק את ההיררכיות.

ואת זה הפכנו להצגת דראג. למה דראג? כי מורה, הרבה מהעבודה שלה הוא להיות פרפורמית. להציג היררכית יחסים שתקפה רק בבית ספר. היא כמעט תמיד בדמות. אפילו באיפור, בשיער, בנראות, הרבה מאפיינים דראגיסטית של להציג את עצמי כאישה חזקה באקטים פרפורמטיביים. ואם רגע מרחיבים את המושג דראג מעבר לנוכחות שלו בתרבות המסחרית- זה לגמרי דראג. נשים שמופעל עליהן דיכוי שהוא בא לידי ביטוי בהחצנה של התנהגויות.

שלא נדבר על חדר מורות שזה האירוע הכי מדהים שיש, אני מאחל לכל אומן להיות זבוב על קיר בחדר מורות. לראות את היחסים, אתה פוגש שם דיכוי, פנטזיה, אפשרויות, היררכיה, אלימות, מצבי קצה, משברים, הכל מהכל. וגם מרחב של אחווה וסולידריות בין נשים.
זה היה חומר גלם מטורף אבל הוא גם עורר לא מעט התנגדות. בסוף יצרנו הצגת דראג שמתעסקת במורות דרך העיניים של התלמידים. השחקניות הביאו להצגה תכנים שמעניינים אותם- נגיד הם העלו סצינה שהמורות יושבות בחדר המורים רגע לפני שהן יוצאות לשיח עם התלמידים על חינוך מיני. זאת סצינה בוטה שמביאה את ההזדהות של השחקניות עם המורות וגם את החוויה האישית שלהן, כתלמידות ותלמידים שאף אחד לא מדבר איתם על מיניות בבית הספר.

היו תגובות מקצה לקצה, זה היה לא פשוט להביא את זה לבתי ספר. הרבה בתי ספר לא רצו את ההצגה הזאת בגלל הביקורתיות שלה. זה פחות תאם לגישה של חלק מבתי הספר וזה בסדר מבחינתי.

כשאתה עובד במוסדות כאלה, עד כמה צריך לצנזר?

כל הדיבור על צנזורה יכול לעייף אותי לפעמים. השיח על הצנזורה הוא לפעמים חד צדדי "לא נותנים לי, האומן, להתבטא". יש פוליטיקה, הניסיון להיות מעל זה הוא מנותק.

אנחנו פועלים במוסדות הכי ממלכתיים: מסגרות רווחה, בתי ספר, מתנ"סים וכו', לשם הולכים המשאבים ושם נמצאים התושבים. ברור שזה מרחב שמעלה מלא אתגרים עבור כל אחד מהצדדים- האומן והקהילה.
הפוליטיקה ויחסי הכוח קיימים שם, העניין הוא ללמוד לעבוד בתוכם. כשבאים לפעול במרחבים ציבוריים כמו בית ספר, מתנ"ס או מקומות שיש בהם מערכות כוח, הדבר הראשון הוא שחשוב להבין זה שלא מדובר פה בפשרה.
אמנות לא צריכה להתרחש במרחב סטרילי כדי להביא תוצר מזוקק. מהחוויה שלי זה הפוך, הפרויקטים שלנו עם הרווחה, עם החינוך, בקהילה והחיכוכים שנוצרו שם, דווקא הפרו את התהליך והתוצר האומנותי.

הדבר השני זה סביבה. מדובר במערכות מאוד מורכבות. אמנים שפועלים בהם צריכים סביבה, מעגל, אנשים לשוחח, להיפגש וללמוד אחד מהשני. קבוצה מהעיר של למידת עמיתים ושל שיתוף.
חוץ מלהעמיד לאמנים תנאים חממתרבות יוצרת מרחב של איחוד. אנחנו יוצרים לאמנים את התשתית הכי מדויקת, להיכנס ולהיפגש עם אנשים.

אנחנו מחפשים אנשים שבאמת רוצים לעשות את הקשר הזה בין אמנות לבין הקהילות השונות בעיר. הכלים שמוענקים בתהליך הזה הם כלים שימושיים שמסייעים לאמן לנווט במרחב הזה.

אנחנו חיים בעולם שדורש מהאמן הרבה מאוד כישורים, הרבה פרקטיקות במקביל. אתה צריך גם להכשיר את עצמך כמפיק, גם לייצר נט-וורקינג, גם לשווק, גם לדעת לספר סיפור, להבין באוצרות ובניהול אמנותי, אין סוף. אנחנו שואפים לספק את הכלים שיאפשרו לאמן ללמוד להיות יזם תרבותי וחברתי אבל גם וחשוב לא פחות אמן מציג ופעיל.

אנחנו מזמינים אמנים ואמניות מירושלים להגיש מועמדות ולהשתתף בחממתרבות.

הגשת מועמדות בקישור הבא:
[עדכון: מועד ההגשה הסתיים וראיונות ההתאמה החלו, במידה ויש רצון להגיש בקשה חריגה- נא ליצור קשר דרך הטופס באתר]