עמית גביש עושה “סלפי עם השכונה” ברמת אליהו

בתערוכת יחיד שתיפתח ביום שלישי כחלק מפסטיבל שגרת ניסים של הסדנה לאמנות רמת אליהו (ראשון לציון), עמית גביש קוראת את השכונה שבה היא מתגוררת בארבע השנים האחרונות דרך עיניים של אמנית

יובל סער/יום ראשון, 15 באוגוסט  2021 – מגזין פורטפוליו

יובל: הי עמית, בוקר טוב, מה שלומך? איך עובר עלייך הקיץ בינתיים?

עמית: הי יובל, הקיץ בכלל לא נעים לי. אבל שלומי בכל זאת ממש טוב

יובל: יפה. שמח לשמוע. עוד שניה נפתחת התערוכה שלך סלפי עם השכונה בגלריית הסדנא לאמנות ברמת אליהו, כחלק מפסטיבל שגרת ניסים. מה קורה בתערוכה?

עמית: סיפור קצר על התערוכה: התערוכה הייתה אמורה להתקיים בחורף, אבל בגלל נסיבות כאלה ואחרות ביקשו ממני להקדים אותה בארבעה חודשים – שבועיים לפני התערוכה. אמרתי יאללה, אספתי את כל העבודות שיצרתי בארבע שנים האחרונות שבהן אני גרה ברמת אליהו. הסתכלתי עליהן וניסיתי להבין מה עבר עליי כשיצרתי אותן. כל מה שיוצג בתערוכה טרי מהשבועיים האחרונים, אך נשען על תהליך של ארבע שנים.

יובל: כלומר כל העבודות בתערוכה נוצרו בשבועיים? עכשיו?

עמית: כן חחח

יובל: קטעים. אז רגע: מה היה בעבודות בארבע שנים האחרונות ומה הבנת מהן?

עמית גביש, אלתורי בנייה רמת אליהו

עמית: כשהגעתי לשכונה לפני ארבע שנים כחלק מגרעין בוגר של ״תנועת תרבות״, ניסיתי לקרוא את השכונה דרך עיניים של אמנית. בהתחלה הלכתי ברחובות וניסיתי לדבר עם אנשים והצעתי להם שאני אצייר אותם; לאחר מכן, אספתי זבל מהרחוב וציירתי אותו בחדר שעות על גבי שעות, אספתי מודעות של דרושים עובדי ניקיון ועשיתי מהן עבודת קיר ופאנזין; עשיתי כמה ציורי קיר במרכז המסחרי, עשיתי אלבום משפחתי של צילומי סלפי שלי עם אנשים אקראיים בשכונה, עשיתי דיוקן עצמי כמנקה רחובות, ובכלל אין סוף דיוקנאות עצמיים.

והפרויקט האחרון היה מיצג שקשור באילתורי בנייה – ניסיתי לחקות את האופן שבו אנשים בשכונה משתלטים על שטחים על מנת להקים להם גינה

יובל: אז רגע לפני שנמשיך – בואי נפתח רגע עוד טאב ותגידי רגע כמה מילים על תנועת תרבות ועל איך התגלגלת לעולם האמנות?

עמית: כל החיים למדתי אמנות, בעיקר ציור. עברתי דרך כל מיני מורים במהלך השנים, היום אני לומדת תואר ראשון במדרשה בבית ברל. כשחשבתי לאן אני אלך בסוף התיכון נורא רציתי לקשור את החיים שלי בסביבה שונה מזו שגדלתי, הסביבה ברמת השרון עייפה ושיעממה אותי. 

השאלות שמסתובבות לי בראש הן איך אני קושרת את האמנות שלי באנשים, ולא יוצרת רק לעצמי בסטודיו; איך אני חיה בשלום עם הבחירה לחרוג מהמסלול הנורמטיבי של ״להיות אמנית״, ומנסה לעשות אולי איזה שינוי קטן בתפיסה של מי הוא אמן ולמה

הלכתי למכינה ולאחר מכן הכרתי במקרה את תנועת תרבות. אנחנו אמנים מחנכים שגרים בקיבוצים עירוניים בכל מיני מוקדים בארץ, ופועלים על מנת לקדם תרבות ואמנות בחברה הישראלית. להיות בתנועה נתן לי בסיס ומנוע יצירה מרכזי בשאלה ובחיפוש אחר אמת, ומה תפקידי בתור אמנית

יובל: ולאיזו מסקנה הגעת על האמת ועל תפקידך כאמנית?

עמית: נראה לי שאין מסקנה חד משמעית, השאלות שמסתובבות לי בראש הן איך אני קושרת את האמנות שלי באנשים, ולא יוצרת רק לעצמי בסטודיו; איך אני מביאה ביצירה את המתח בין האישי לכללי; איך אני חיה בשלום עם הבחירה לחרוג מהמסלול הנורמטיבי של ״להיות אמנית״, ומנסה לעשות אולי איזה שינוי קטן בתפיסה של מי הוא אמן ולמה

פחיות אקסל עם זבל מהחצר האחורית

עמית: מהסוף להתחלה – עכשיו אני בעריכות אחרונות של וידיאו־ארט המתאר פעולת אמנות ברחובות השכונה שבה אני מסתובבת עם מספריים וגוזרת ריבועים קטנים מהפלריגים וסוגים שונים של חומרים, שאנשים השתמשו בהם על מנת להגדיר לעצמם שטח שבו הם יוכלו להקים גינה פרטית; לצד הוידיאו יש עבודת קיר עם כל הריבועים שגזרתי. בנוסף יש סדרה של ציורים שנקראת ״פח חכם בנוף פסטורלי״ שאני בימים האחרונים ממשיכה לעבוד על השכבה האחרונה. יש קיר עם 60 פחיות אקסל עם זבל מהחצר האחורית, לפי צבעים. ועוד כמה הפתעות קטנות

יובל: ומכאן גם מגיע השם של התערוכה (והחיבור לפסטיבל), סלפי עם השכונה?

עמית: השם בא לתאר את נקודת המבט האישית שלי על השכונה, עם פרספקטיבה על עבודות מהעבר

אם הייתי פועלת בשכונה אחרת הייתי בן אדם אחר קצת. החיפוש בשנים הראשונות שלי בתור אמנית התקיים ונוצר כאן בשכונה הזאת עם האנשים האלה, ואני חושבת שהיום זה חלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלי

 

יובל: אז מי שיבוא לבקר בתערוכה, יזהה את השכונה? את המקום? איך התערוכה הייתה נראית אחרת אם היית פועלת בשכונה אחרת?

עמית: שאלה טובה. יש משהו בנוף של השכונה שהוא מצד אחד מאוד ספציפי – בנייני רכבת, פחים שלא מכילים את כמות הזבל, אין חניה, אנשים מסתובבים הרבה בחוץ ולא מסתגרים בבתים, המרכז המסחרי שהוא המקום של כל העסקים המקומיים, והקשרים שנוצרים בין הלקוחות לעובדים. ומצד שני, יש גם תיאור כללי של איך נראית שכונה בישראל היום, שנראה לי שיש לו קווי דימיון דומים לזו.

אם הייתי פועלת בשכונה אחרת, נראה לי שהייתי בן אדם אחר קצת. החיפוש בשנים הראשונות שלי בתור אמנית התקיים ונוצר כאן בשכונה הזאת עם האנשים האלה, ואני חושבת שהיום זה חלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלי

יובל: בהחלט. מה עוד חשוב להגיד שלא אמרנו על התערוכה, על הפסטיבל, על החיים?

עמית: התערוכה הזאת היא חלק מפסטיבל מהמם, ובכלל הסדנא לאמנות עבורי ועבור תושבים מהשכונה היא סוג מפעל לניסים.