פתאום דפיקה בדלת

על הפרקטיקה האמנותית של שקד מוכיח

בין הסוציולוגיה לבין האמנות אין שלום בית. האשמה נעוצה באמנות, ובאומנים, שקשה להם לסבול כל מה שעלול לפגוע בדימוי שיש להם על עצמם: עולם האמנות הוא בעיניהם עולם של אמונה, אמונה במתת הכישרון, אמונה בייחודו של היוצר שאין לו יוצר; פלישת הסוציולוג המבקש להבין, להסביר ולנמק מעוררת שערורייה. בכך הוא נוטל מן הדברים את קסמם, נוטה לרדוקציה שלהם, בקיצור- נוהג בגסות רוח או, מה שהוא היינו הך בעצם- עושה מעשה של חילול הקודש. (מתוך אבל מי יצר את היוצרים, בורדייה, 2006)

שקד מוכיח ישבה בפיצרייה פופולרית בקרב הקהילה האלטרנטיבית-אופנתית בשכונה בדרום תל אביב, סמוך לתחנה המרכזית עם חברתה הקרובה ענת דרימר. דרימר, אמנית מופע ומיצג היתה מופיעה באותם ימים על בימות ספוקן-וורד ושירה כשגופה הערום צבוע כולו וורוד והיא פותחת את דבריה ב”אנשים אומרים לי שהאופטימיות שלי פשטנית מדי”.

מאוחר יותר השתיים יסעו בתנאי הסגר הראשון של משבר הקורונה “לנקות את הראש” במצפה רמון למשך מספר ימים בהם שקד תעסוק בציור חלומות באקרילי על נייר, באופן שמזכיר את עקרונות היצירה של תנועת ה”ריאליזם הקסום” והשתיים יצלמו סרט דרמה-קומית קצר ובו האלטר אגו של ענת “שיפוק” הליצנית רחבת הלב קצה במציאות המנוכרת ומחכה לנביא, מלאך או אלוהים שיישא אותה במרכבה התלת גלגלית שלה אל השמיים. לבה ישבר בדרך שבין המרכז המסחרי מלא הגברים אל המדבר הריק.

בחזרה לפיצה. מוזיקה התנגנה. קיטש שעבד נכון מאוד, שהלם מאד את מצבן הרגשי, היה תפור לרגע. היא חיפשה את המקור המוזיקלי, היה דיוק מבלבל וכנות, מוזיקה חיה מאד, אולי חיה ממש? היא הבינה שזה משהו שמושר ב”לייב”. הן חיפשו את המוזיקה הבוקעת מבחוץ, הלכו והציצו מעבר לגדר, שם גילתה כי המוזיקה נובעת מחלון בגובה הרחוב ובחלון- אישה ממוצא פיליפיני שרה קריוקי בו ברגע בסלון ביתה הקטן, במידה של עוצמה שלא תואמת סלון קטן. סיפורי קסם של יומיום מסתיימים בנקודה זו, אבל כאן מתחיל סיפור אחר. מוכיח עשתה את הדרך אל הבניין ודפקה בדלת. 

מה יש ברגע הזה של דפיקה בדלת לא מוכרת? משיכת חבל של מוכנות לאי וודאות גמורה ושל נסיון השגה, מה שקוראים לו “ריצ’ינג-אאוט”, וודאי קבלה של אותה אי וודאות כהנחת מוצא, אולי גם בחירה באי הוודאות, התחייבות לאי הוודאות, אולי המטרה היא לא הדלת שעתידה להיפתח כמו דחיפת היד והזרוע כולה לחבית אי הוודאות עצמה.

היא מספרת : “זה היה אחד הימים הפואטיים האלו – שכל התכניות מתבטלות כי הלב רגשי מידיי. היה יום חורפי גשום מאוד, הלכתי לענתי, בכינו, חפרנו.. לא היה אפשר להתקדם עם שום דבר. הכל הפך לעיסה לא פרודוקטיבית ומרגשת. הלכנו לאכול בפיצרייה שתמיד מפוצצת במתח מיני, לחפש קצת נחמה בפיצה ובפלירטוטים”. 

הדפיקה בדלת ברגע הראשון היתה למעשה נקישה בחלון, היא נקשה ומחאה כפיים, הריעה:

“ברגע הראשון היא הייתה נבוכה וסגרה את החלון, ואז פתחה שוב, ביקשתי ממנה את הטלפון שלה. לא יודעת למה. הרגיש שנעשה משהו ביחד. התקשרתי אליה כל יום באותו שבוע והיא לא ענתה אז הגעתי אליה ודפקתי לה בדלת. היא פתחה בשמחה, ואמרה שהיא אף פעם לא עונה למספרים לא מוכרים, אבל שהיא חיכתה לי מאוד. כנראה סמכה על החוצפה שלי שאגיע.”

בסיפור “פתאום דפיקה בדלת” של אתגר קרת סופר מותקף בביתו על ידי דמויות הדופקות בדלתו ומצוות עליו לספר להן סיפור. הסיפור שהוא מתאמץ לחלץ ממוחו הטרוד מופרע שוב ושוב על ידי דפיקות בדלת, כל פעם דמות נוספת, אוחזת בכלי נשק מאיים. הסיפור הארס-פואטי הזה, בו היצירה מופרעת שוב ושוב על ידי הגורם המחולל שלה – החוץ, אחרים, החיים, מגיע לשיא כשהסופר מספר סיפור על עצמו, וחושף בו משהו על כח היצירה שנובעת מדפיקה בדלת : “הוא סופר, הוא רוצה לכתוב סיפור, הרבה מאוד זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והוא מתגעגע. מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש. כן, יש מיש. כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו. זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה. אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן הזה בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה.”

הוא קורה לזה “ליצור יש מיש”, ולא מאין. מחויבות לדבר שהחיים מחייבים, אדם אחר, חיים אחרים, ציפיות אחרות, מסלול אחר, הבנה אחרת של המושג סיפור, של האמנות. ליוצר, הרבה יותר קשה ליצור ביחס לאחר, ביחס אליו ולא בייצוג שלו, מאשר ליצור יש מאין, בהיעדר אחרים. זו החבית, אולי הבור, אולי החור השחור שלעומקה תוחבת שקד מוכיח את היד כאשר היא דופקת בדלת. 

באותם ימים ממש החלה שקד מוכיח לנהל את “הסדנא לאמנות- ברמת אליהו”, בה התקיימו החזרות. רמת אליהו היא שכונה קולטת עלייה עם אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה במזרח ראשון לציון. הסדנא לאמנות היא מוסד אמנות-קהילתי ותיק שהוקם על ידי אמנים צעירים, רובם בוגרי בצלאל  ביבנה במהלך 1978 “כתגובה למציאות החברתית המורכבת שלאחר מלחמת יום כיפורים”, כך נכתב בידי המייסדים. ב1989 עברה לשכונת רמת אליהו בעקבות תמיכת העירייה והפכה למרכז הכולל גלריה, חללי סדנאות ופעילות, סטודיו למחול וחצר גדולה לאירועים. בסדנא מועסקים אמנים כדרך קבע במשכורת של חצי משרה והם עוסקים בחינוך לאמנות את בתי הספר המגיעים אליה מדי יום ובפרויקטים יזומים. מוכיח היא הראשונה לנהל ולאצור את המקום שלא מתוך שדה האמנות החזותית, ובוודאי הצעירה שבין מנהליה הקודמים. קדמו לה שוקה גלוטמן, עמי שטייניץ, דוד וקשטיין, גיל גורן, אורית חסון ולדר, כולם אמנים, אוצרים ופעילים ותיקים ומוערכים בשדה האמנות החזותית. נכון לכתיבת שורות אלה מוכיח היא בת 27. יש לה נסיון במחול כרקדנית, ככוראוגרפית וכמורה למחול, ומאחוריה התנסויות רבות ועצמאיות בתחום אמנות וקהילה. על רקע רשימת קודמיה בתפקיד הבחירה בה לניהול מרכז האמנות חריגה ללא ספק, ומזכירה תקדימים בודדים בהם “סופר-סטארים” צעירים וברוכי כשרון תופסים מקום השמור לרוב למבוגרים ומנוסים מהם. עם זאת, הבחירה במוכיח לניהול סדר היום בסדנא שונה מתוקף שייכותה לשכונה ופעילותה בה מספר שנים, כחלק מהיותה חברה מייסדת ב”תנועת תרבות” הארצית. 

תנועת תרבות פועלת בגיבוש קהילות יוצרות בפריפריה למעלה מ10 שנים, תוך עידוד וליווי של התיישבות אמנים כמו חיזוק אמנים ופעילי תרבות וחינוך בני המקום. 

בתנועת תרבות רשת של קהילות עירוניות המונות עשרות אמנים בכל עיר/ שכונה ומעגלים חברתיים של תושבים החברים בפעילות. האמנים מהתחומים השונים מובילים יוזמות בתחומי חינוך, קהילה, פיתוח כלכלי ותעסוקתי, רווחה ותרבות.

בשכונת רמת אליהו פועלים אנשי התנועה מזה עשר שנים, משנת 2010. 

” עם ההשתייכות לתנועה – נפל לי אסימון על הקשר הפוטנציאלי בין האמנות, או אפילו הריקוד, לבין העולם מסביב. על היכולת של אמנות להוות גשר, לרפא בורות חברתיים, לחולל את הבלתי אפשרי במילים. לראשונה מצאתי את עצמי חושבת ולומדת יחד עם עוד אמנים צעירים על המצב, על הכוחות הפוליטיים הפועלים על שדה האמנות, על המבנים לאורך ההיסטוריה והיום שבתוכם היא מתקיימת, ועל מה יכול להיות אחרת. זה הפך להיות בסיס עמוק לכל מה שאעשה. בעיקר כי זה לא נשען רק על הצד הפילוסופי/רעיוני – ויש לי גם הקשרים וחיבורים במציאות לאנשים ומוסדות בשלל מקומות מרהיבים לפעולה” 

הגעתה הראשונה לשכונה היתה כשהיא בת 18 עם הבחירה לצאת לשנת שירות- שנה התנדבותית טרם שירות צבאי ולהצטרף ל”תרבות’. בסוף שירותה הצבאי הוצבה במסגרת משימה לאומית-חינוכית בשכונה ועם שחרורה בחרה עם חבריה לשכור בה בית ולהישאר לגור ולפעול בה. בשיתוף שאר פעילי התנועה היא הקימה מועדון נוער המיועד לתרבות רחוב בו פעלו מדי יום וייסדה עם חניכיה בני הנוער המשתייכים לעדה האתיופית פסטיבל אמנות-רחוב (“עושים שכונה”) המוקדשת ליצירה שחורה, אותה יזמה ואצרה, גם יצרה בו יצירות תנועה בשיתוף תושבים בשכונה.

ה’סוציולוגיה’ של שקד מוכיח, אם נתייחס להערה של בורדייה ב”מי יצר את היוצרים” עמוסה בפעולות קהילתיות עצמאיות, על קו התפר שבין עשייה קהילתית לעשייה אמנותית, תפר המצמיח דימוי חדש ורציני לרעיון המוכר של אמנות בקהילה, מושג שכבר עובד לכדי קלישאה מזולזלת. רצף הפעולה שלה פורע את מיתוס האמן הגאון, גם אם שואב השראה מגאון אחר אותו היא מרבה לצטט- אלחנדרו חודורובסקי: אמן רב תחומי, סופר, במאי, קלנוען , משורר יהודי-רוסי שגדל בצ’ילה בשנות ה50. הוא יצר סרטים, הצגות, ספרים והתרחשויות ציבוריות בהן בחן וביטא את הכוח המאגי של התאטרון על נפש האדם. חודורבסקי פעל במטרה “לנכח את הסוריאליזם הקיים ביום-יום”. בספרו “ריקוד המציאות” הוא מתאר אתגר משחקי שהציבו לעצמם הוא ושותפו, לחצות את העיר בקו ישר ויהי מה- בהנחה שהאתגר יזמן מעבר בתוך, מעל ומתחת למבנים, בחצרות, בשטחים פרטיים, באזורי סכנה וכו’. היד המושטת לדפוק בדלת ותוצאות של מעשה זה מערבים בפעולה יסוד שאינו רק משחקי בחומרי המציאות והוא הדיאלוג, מקצב המוכתב לא ממכשלות כלליות שבדרך אלא מקצב בין אנושי של שיג ושיח.  אבל איך משיגים את הגבול אל המרחב הפרטי של האדם? זה מעשה שיש בו ביטוי לחוצפה, בין אם על משמעותה הרומנטית, שובבה, המשקפת אמביציה אישית, כריזמה, וכן על צידה הפוגעני, האלים כמעט, הנדחף. 

מה היא ראתה בחלון שהביא אותה לקום ולדפוק בדלת? היא מתארת תשוקה אמיתית לחומר שממנו אמנות מופע עשויה, אהבה כנה לבמה, להופעה ומוכנות לתת המון מעצמה של המופיעה, שימוש וירטואוזי ביכולת אישית, הסתכנות בשימוש בקול, הליכה על חבל מתוח בגובה רב של הופעה בתנאי הבית, התגברות על הבושה האישית מול העצמי השופטני והמושך מטה, אהבה אמיתית לשירה הקוראת החוצה למאזין, כמיהה ליופי, קריאה ליופי, קביעה של “מצב” חדש ויפה, זימון של מציאות אחרת. וונה, שמה המלא וונינה לו, תבעה בסלון ביתה מציאות חדשה, בעלת יסוד פנטסטי. שקד כמו נענתה לקריאה של וונה. אמרה לה כן בשם המציאות שזו דרשה בשירה הגדולה בסלון.  כך שהדפיקה בדלת היתה לא רק ביטוי לחוצפה, או חציית גבול, היא היתה מענה- אמירת כן. 

היא אומרת לי על זה- “כשאת דופקת בדלת זה רגע בוחן מאוד חזק. זה ‘מאני טיים’. מי פותח את הדלת והלב ומי לא. יש כמו חבל שנזרק – איזו אפשרות – בלי הכנות, בלי להתלבש וללכת לתאטרון – ככה, בבית, באמצע שטיפת כלים או ריב או שעמום מול הטלוויזיה – מישהי דופקת בדלת ומציעה לעשות משהו. אז אי אפשר לשקר. רק מי שבאמת במוכנות ובצמא לחרוג מעל היומיום ישתף פעולה. מפתיע לגלות כמה הרבה אנשים הם כאלו. כמעט כולם.”

במהלך שנות מגוריה ברמת אליהו נקשרו לה קשרים חזקים מאוד- עם חניכיה, צעירים ובני נוער איתם עבדה על פעולות אמנותיות במרחב הציבורי, עם המשפחות שלהם, עם השכנים שלהם, ושלה. היא נכנסה לקישקע של היחסים החברתיים בשכונה, ומסבירה: “החברה האתיופית ממקמת את הקהילה כעניין מרכזי בחיים, לקהילה יש נוכחית דומיננטית וכמעט חופפת למושג משפחה מבחינת מידת הנוכחות בחיים של כל יחיד ובטח בכל צורות החיים החברתיים”. חמש שנים של חיים בשכונה הגיעו לשיא יצרתי במופע “כתפיים” שעלה בבכורה כחלק מפסטיבל עכו לתיאטרון , פסטיבל התיאטרון המרכזי בישראל, ובו הופיעו כ15 משתתפים, כולם תושבי השכונה ממוצא אתיופי, ביניהם זקנים וילדים קטנים, ואנסמבל תנועה של שישה צעירים, רובם חניכים שלה בתחומי מחול ויצירה מזה שנים. לא היה לה קשה לגייס רקדנים למופע, רובם הגיעו דרך קשרים קהילתיים של מוכיח עצמה, שליוותה משפחות וצעירים בתהליכי חיים אינטימיים, אכלה ארוחות בבתים ופקדה כמוזמנת קרובה אירועים משפחתיים רבים של תושבים בשכונה. בכניסה למופע הקהל היה נכנס לאולם מכובד עם כסאות אדומים, כאשר בד לבן ורחב מימדים מסוכך על הבמה הגדולה, צלליות של רוקדים בגילאים שונים נעות עליו, אורות צבעוניים מהבהבים ומוזיקת חתונות אתיופית מניעה את ההתרחשות. לאחר התיישבות אינטואיטיבית על הכיסאות המסודרים, היתה יוצאת אחת השחקניות מעבר לבד וקוראת לקהל לחצות אותו ולעלות אל הבמה, אז היתה נחשפת הבמה עצמה המסודרת כאולם חתונות והקהל תופס מקומו סביב לרחבת הריקודים והשולחנות. 

“הרגע שבו כתפיים נוצר אצלי בראש היה באחת החתונות האתיופית אליהן הוזמנתי. ראיתי לנגד עיניי התרחשות שהכילה בתוכה את כל המתחים והסגולות של הקהילה. איש מבוגר, זקן, בן למעלה משמונים, רקד עם הכתפיים שלו באקסטזה, בין בנות צעירות. משהו בסתירה בין המלאכותיות המערבית שבאולם האירועים, השמלות, העקבים,  רמיקסים לשירים ישנים באמהרית, לעומת הריקוד הטהור והעתיק שהתגלה שם – הסעיר אותי. באותו רגע הרגשתי שלא חשוב כמה המציאות הפוליטית בחוץ עגומה ומורכבת – אם יש ריקוד, וקהילה – זה חזק יותר. זה מנצח. וזה נכון לכל אדם, לא רק לאדם ממוצא אתיופי. זו לא עבודה על אתיופים, זו עבודה על קהילה ועל הפוטנציאל של ריקוד משותף”

–  אירחתי ערב תרבות ובו פאנל על יצירות אמנות המעדכנות את המושג “אמנות קהילתית”. אחרי שסיפרת בפאנל על המופע אחת המוזמנות הגיע  אלי בסיום ואמרה שהיא מזועזעת מהחוצפה לעשות ככה ניכוס תרבותי של התרבות האתיופית. 

” אם זה ניכוס תרבותי? לא יודעת איך לענות על זה. לא אכפת לי. הפוליטיקלי קורקט הוא מסוכן מאוד כי הוא גורם לנו להיות זהירים ולחשוב מכל צעד במציאות לכיוון של מישהו שהוא לא בדיוק כמונו. מעדיפה להתלכלך בשאלות האתיות ולהסתבך איתן לעומת להישאר נקיה ומשועממת. היה עדיף אם אשנן האופנה החולפת הזו ובסוף אשאר בבית? וגם כלל הפרפורמרים? כולנו חווינו משהו גדול ומעניין. עצם תהליך היצירה היה חוויה לימודית ומעשירה עבור כולנו. זה מה שחשוב בעיניי”

אז מה קרה כשנפתחה הדלת, אצל וונה? 

וונינה לו הפגינה מחוייבות יוצאת דופן לרעיון העבודה על מופע. תמיד הקדימה לחזרות, מצוידת בפירות, בקבוק מים ומגבת זיעה קטנה. ומוכנות ללכת רחוק. באה לעבוד. כאן יש חריגה יוצאת דופן. מידת המגויסות של וונה לעבודה תהליכית ולא אל ‘המופע’. המופע נמצא בעומק עומק השאיפות שלה, וביטוי לכך נמצא בעמוד הפייסבוק שלה אליו היא משדרת מופעי קריוקי מהסלון כמעט מדי יום. כל תהליך החזרות מתועד ומצולם כל אורכו בעמוד הפייסבוק, אליו היא שידרה בשידור וידאו חי במהלך כל חזרה, את כל החזרה. 

תהליכי חזרות עם אנשים לא מנוסים בעבודה אמנותית נקטעים לא פעם בגלל ההתבהרות של מידת הדרישה שתובעת עבודה בימתית מבוימת. ה’מופע’ הופך ל’עבודה’ שמצריכה שינוי משמעותי באורחות החיים, בחלוקת הזמן, בחישובים כלכליים, בפנאי. ‘אמנות קהילתית’ לרוב מוכתבת ומעוצבת על ידי המדיניות הכלכלית של שדה האמנות הזה, בו למעשה אין מדיניות ואין משאבים התואמים תמיכה ביצירה של אנשים ששגרת חייהם הראשונית כוללת מחויבויות אחרות, במקרים רבים במחוזות הפעולה של מוכיח ושלי גם של מצבים סוציואקונומיים ירודים, במילים אחרות- אנשים ללא רווחה כלכלית מתקשים להתפנות ליצירה אמנותית. וונה התחייבה, ועבדה בראבאק. 

  “אם אתחיל לפרט את כל הדינמיקות שנוצרו בתהליך לא נסיים כאן היום. כי יחסי הכוח כל הזמן השתנו והתחלפו. בגדול – וונה די מהר הבינה שלא מדובר פה בדיוק במה שהיא מכירה. היא הבינה שאני מנסה לייצר ‘סיפור’ ולא רק לתת לה לשיר. היא גילתה מצד אחד יחסית הרבה סבלנות, ופתיחות לנסות איתי דברים משונים שקורים רק בחזרות במחול אוונגרד.. מצד שני הרבה פעמים קטעה אותי כשהתחלתי להסתבך בתוך עצמי. הייתה אומרת לי no balek balek! בפיליפינית זה ‘לא לחזור לחזור’… לפעמים זה היה כמו זריקת איפוס כזאת – ברגע שאני הופכת לאמנית מתוסכלת שקבורה בתוך המחשבות של עצמה ומתנתקת מהמציאות.. לפעמים זה גם היה מרגיז או מעליב והייתי צריכה לוותר על מקומות במחקר שהייתי רוצה לשהות בהם עוד, או לגרום לה לגייס סבלנות… למשל לא הייתה אפשרות לעשות אימפרוביזציה ארוכה בלי לדעת מה קורה.. זה דברים שהיו לה מאוד קשים. באיזשהו שלב הכרתי אותה כל כך טוב, שכבר ממש ידעתי עם מה יש לי לעבוד, ומה הגבולות גזרה של זה. וגם בתקופה האחרונה היה איתי מיכאל ילון המקסים שעשה ניהול חזרות פנומנלי והתמודד עם שתינו מבחוץ ככה שזה בכלל נתן לזמן המשותף צורה.”

המופע של וונה ושקד, עלה, לאחר הרצות בפני קהל קטן ומאולתר בהזדמנויות שונות, בבכורה בפסטיבל “אינטימדאנס” למחול עכשווי בתיאטרון תמונע בספטמבר 2020, במהלך משבר הקורונה, בחלון הזדמנויות של שבועיים שאפשרו מופעים חיים, ובשל רוח התקופה זכה גם לגרסת וידאו מדויקת.   המופע החריג זכה לתגובות נלהבות ומוכיח לפניות רבות בעקבותיו. כשישבתי בקהל אנשים שאלו סביבי- מי זו הרקדנית הוותיקה הזאת? אחד לחש שנדמה לו שראה אותה מופיעה פעם בסולו על במת מרכז סוזן דלל. רק במהלך המופע, כששקד מגוללת במונולוג את הסיפור של המפגש שלהן במן מניפסט מגומגם על הכח של אמנות בחיים עצמם, הצהרה משולבת בהומור עצמי ובמודעות לקטגוריה האמנותית שאליה המופע שייך מרגע שיש בו משתתפת שאינה “מקצועית”. במונולוג היא נאבקת באותה קטגוריה על ידי נאום משולהב שנקטע על ידי וונה השרה ורוקדת, רגע לפני שהיא לוקחת את שקד לצלילה אל רצפת הבמה, בה יצבעו השתיים את פניהן בצבע זהב נוזלי וירקדו בתיאום מחול הנדמה כגילוי לב.

גילוי הלב הוא פעולה חוזרת בשיטה האמנותית של מוכיח. הוא שיטה לכשעצמה. בקיץ 2020 ישבתי אני עצמי בתחנת אוטובוס בשכונת רמת אליהו, לבוש חליפה ארוכה של שלושה חלקים, משקפת שחייה לראשי והתחנה שעיטרתי בציור טווס גדול היתה כמסוף נוסעים(“boarding”) לנכנסים ובאים לשכונה, בה קיבלתי את פני הבאים ונפרדתי מהיוצאים, ואת סיפורי הדרך שסיפרו לי כתבתי על קירות וזגוגיות התחנה. שקד ביקשה אז אמרתי כן. בדרך לשם כעסתי על עצמי, על שסבכתי עצמי ברעיון הזה, על ההתבזות בחום הכבד ברחוב, על הפחד שתקף אותי מפנייה לעוברים ושבים. להפתעתי, כמעט ולא פניתי אל אנשים- רובם פנו אליי, היו לי יומיים של שיחות טובות ומקרבות עם אנשים, והפעולה המאולתרת הזו הוגדרה כהצלחה בפסטיבל השכונתי שארגנה שקד שנקרא בשם “שופכים ת’לב”. העניין בפסטיבל היה ליצור תנועה של גילוי וקירוב לבבות מעמיק, אישי, בשלל פעולות של אמנים ברחבי שכונת רמת אליהו. אני חושב למה אני קורא לפסטיבל “שכונתי”, האם זה כי זו היתה התכונה האנושית שלו, האם היתה לו מטרה שכונתית בלבד, או שזו הצרה של אמנות במרחב הפריפריאלי, מרגע שהיא קורית בשכונה המרוחקת ממרכז הכח התל אביבי הפעולה הופכת “שכונתית”? אבל השכונה כמרחב של קהילות ספציפיות היא מטרה מובחנת בפעולה האמנותית של הסדנה לאמנות, כמובן גם בניהולה האמנותי של מוכיח.  עוד בפסטיבל התקיימו אסיפות שכונה מאולתרת ותיאטרליות שכללו שכנים ושחקנים מבצעים, הקרנות של שירה על שלטי לד של פיצוציות, מחול אתיופי, תימני ועכשווי במרכז המסחרי ובמוסך,  ענת דרימר כליצנית הכנה שיפוק הסיעה מבקרים בפסטיבל על המרכבה התלת גלגלית שלה ברחובות וניהלה איתם שיחות על הומור, משברים אישיים וחלומות, פעולה שהתפוצצה ביום הראשון באירוע אלים של איומים במכות עליה מצד הורים של ילדים שלא הגיע תורם לעלות על המרכבה ונסקה ביום השני עם המעבר לצומת רחובות אחרת. המון התרחשויות של גילויי לב, ללא במה מרכזית, ללא שיטור ואבטחה, הכל בתנאים התואמים את מגבלות ההתקהלות של משבר הקורונה ותואמים את החזון האמנותי של “שפיכת הלב” במרחב הציבורי. וריאציה עצמאית וייחודית ל”הכשרת הלבבות” שקרא לה מרטין בובר בכתביו האוטופיים-חברתיים ושניסח אותה אחד העם “להקדיש ראשית פעולתנו לתחיית הלבבות, להגדיל את האהבה לחיי הכלל, להאדיר את התשוקה להצלחתנו, עד שיתעורר הרצון, והפועלים יעשׂו באמונה…” (‘לא זו הדרך’, אחד העם).

היא מתארת את התחושה שהובילה אותה לקיום הפסטיבל:

‘שופכים ת’לב’ נולד בתוך תקופה אינטנסיבית וקשה לעיכול מבחינה רגשית. התחלנו את ההכנות אליו ישר בתום הגל הראשון של הקורונה. אלה היו ימים שכל מעשה אמנותי הביא עמו שאלות על הרלוונטיות שלו. חשתי שאנשים סביבי עומדים באמת על סף תהום. וכשהמציאות כל כך מבלבלת וכאוטית – אולי לרגע התפקיד של האמנות יכול להיות פלטפורמה לשפוך בה את הלב. לתת מקום לנפש לפרוק, לנוח מההחזקה של המתחים הגוברים. לא של האמנים, של כולם. בפסטיבל ניסינו למקם רגעים הכי אינטימיים ורגישים דווקא במרחב הציבורי. ראיתי צורך כזה להשתיל בתוך הרחוב הסואן בועות רכות, פינות אישיות, לשים את האינדיבידואל במרכז הסערה הציבורית.  

בדבריה מתואר דיאלוג פנימי בין הינתנות לאפשרות- בין הנתון מראש לאפשרי מתוכו וכלפיו. יצירת יש מיש. 

– מעבר לפסטיבל, בכלל, בסדנה, מה את מנסה להשיג בעבודה כזאת?

“להצליח להוציא את המושג ‘אמנות קהילתית’ מהנישה המתנחמדת שלו. לייצר הרבה פרויקטים מעולים שעומדים על התפר שבין יצירה אמנותית ליצירה קהילתית. אבל כאלו שלא נופלים באף אחד מהתחומים. שאוחזים בשתי הקצוות. כלומר – שההפרדה מתבטלת. שלא יהיה אפשר להגיד ‘זה פרויקט מאוד חשוב מבחינה חברתית אבל הוא לא באמת מעניין אמנותית’, או הפוך. למצוא את האסנס הזה שהופך את האנשים המעורבים לקרובים יותר, רחבים יותר ובמקביל את האמנות למבריקה. ליצור בעצמי, ובמקביל לאפשר הרבה פלטפורמות כאלו ליוצרים נוספים. “

שם, בתחנה, פגשתי באיש מבוגר חובש כיפה שחזר מספר פעמים לשבת לצידי ו”להעביר את הזמן”. בשיחתנו הראשונה הוא שאל אותי אם אני קשור ‘לבנות מהדואר’. הבנות מהדואר הן ענת דרימר ומוכיח, שבמהלך של למעלה מחצי שנה מבצעות פעולה מתמשכת בשכונה במעבר מבית לבית, מדלת לדלת, דופקות בדלת ומקדמות שיח רגשי ורעיוני בין התושבים. 

מדי יום שני אחה”צ הן מקיימות “משמרת” של דואר הכוכבים. נפגשות בסדנא לאמנות. לובשות את המעילים האדומים והתלבושת, מעטרות את פניהן ביהלומים מפלסטיק ובנצנצים, עוטות את תיבות הדואר שתפרו כמנשא על הגב, מסמנות מסלול שראשיתו בכתובות שהוגרלו על ידי תושבים בשכונה בשבוע שעבר. משחק הדואר, אשר שנלקח מאד ברצינות, או מוסד הדואר, אומר כך: דופקות בדלת. מישהו יפתח בראשונה או בדלת השניה, היכרות, קבלת הסכמה לענות על שאלה שהוגרלה עבורו מאדם זר, תושב השכונה. מתנהלת שיחה בה מושגת תשובה בהכרח לא חד מימדית והקשורה להשקפה של הנמען. שקד וענת מציעות אותו לשאול שאלה. מחפשים שאלה שהיא רלוונטית למצב הקיומי של האדם או המשפחה איתם מתקיים המפגש. מתישהו מצליחים. האדם מגריל מתוך הקלפים שיצרו השתיים שם רחוב ומספר בית/בניין של כתובת בשכונה. השתיים הולכות לשם, משיגות תשובה, וחוזרות איתה לאדם שהגריל. בכתובת ההיא, שממנה באה התשובה, כבר נוסחה שאלה אחרת והוגרל אדם אחר. עוד דלתות, חדרים מדרגות, חדרים- סגורים ופתוחים, מטבחים, סלונים, מפתני בתים, ריחות של בישול, של ניקיון, של הזנחה, עוד אויר או פחות, פתוח או סגור, מואר או חשוך, הכל גם וגם, לחיצות יד, חיבוק, רתיעה, מנוסה מבוהלת או התיישבות לקפה. לאן הן מנסות להגיע? במה הן רוצות לגעת? בתוך המחשבות עולה לי המושג “לשם שמיים”. את מה הן עובדות?

“ניסים הם כמו אבנים: הם נמצאים בכל מקום ומציעים לנו את יופיים, אבל איש כמעט אינו מעריך אותם. אנחנו חיים במציאות שופעת פלאים, אבל רק אלה ששכללו את יכולת התפיסה שלהם מבחינים בהם. בלי הרגישות הזאת הכל נעשה בנאלי, לאירוע הנפלא מכול אנו קוראים מקריות, אנחנו נעים בעולם ללא המפתח שנקרא הכרת טובה. כשדבר יוצא דופן קורה, אנו מתייחסים אליו כאל תופעה טבעית שביכולתנו לנצלה כטפילים, בלי לתת דבר בתמורה. אבל נס דורש יחסי גומלין: עלי לדאוג לכך שהאחרים ייהנו ממה שניתן לי. מי שאינו מחבור לעולם אינו משגיח בנס. נסים הם לא משהו שעושים או שמעוררים, אלא משהו שמגלים. כשאדם שחשב עצמו עיוור מסיר את המשקפים הכהים, הוא רואה את האור. האפלה היא הכלא הראציונלי.” אלחנדרו חודורובסקי, ‘ריקוד המציאות’. 

*

אמנות דואר התפתחה כמושג מוכר באמנות המערבית במחצית המאה ה20, ראשית הפעולה באמנים יחידים שהחלו לשלוח קולאז’ים, צילומים, ציורים והתערבויות בחומרים מצויים באמצעות הדואר. אמני תנועת הפלוקסוס שדגלה באופני יצירה עצמאיים, זולים ואנטי-מסחריים שכללו את הפעולה לכדי ז’אנר שבו יצרו גם משחקים ונשלחו מזוודות הכוללות יצירות, חומרים והוראות הפעלה. ברשת הדואר אין שומרי סף, אין חללים, צרכי תקציב, אין נמוך וגבוה, אין ‘אספן’ גם אין שכר. למעשה מוגדרת בה דמות אספן אחר שפעולת האיסוף שלו אינה מותנה בהון.  אמנות הדואר יצרה בפועל רשת אמנות עצמאית שאינה תלוייה בחוקים ובמוסדות של שדה האמנות והגורם המחולל שלה הוא דיאלוג יצירתי ורעיוני בין האמן המחולל לנמענים שלו. ההתמד בפעולה תלוי באופן בלעדי באמן. 

דמו את שעות הצהריים הקשות האלה שלפני פעולה ציבורית שתגמר בשעה מאוחרת, בין אם בחום הקיץ ובין אם בחורף הקר שבו גם החשכה יורדת מוקדם ואת נשרת בחושך מדלת לדלת במאמץ להיות מסבירת פנים, להתקבל, לחלץ שיחה עמוקה, לגעת ברגש, לגלות אמפתיה, להתגבר על קושי בשיחה של קשיי שפה, לעיתים לאתר בבניין מתרגם לאמהרית או לרוסית, להתגבר על אי הבנה של פער דורות, של מצוקות כלכליות, להיות כולך למען האדם שפתח את הדלת, להתמודד עם סגירות, חשדנות, לשכנע במניע חיובי, להצחיק, להתגונן, לשים גבול, לנסח שאלה, ללכת לדלת הבאה ולחזור בעוד שבוע. וכן הלאה. עוד דלת, עוד אדם, עוד משפחה, ילדה ביישנית, זקן עם הליכון, אמא בשמלת בית, גבר בתחתונים, אלמנה בכפכפים.    למי יש כח. אין לי כח. כל התירוצים מפעמים, כבר באוטובוס מפעמים, כבר בבוקר, ביתר שאת בשעה שלפני. אין כח אין.

” אנשים מתייחסים לשאלות ברצינות יתרה בדרך כלל. יש את מי שמבקש זמן לבד לחשוב ולכתוב ואז אנחנו יוצאות ומחכות על המדרגות בחוץ כמה דקות. יש את מי שמכניס אותנו הביתה לסלון וחושב יחד איתנו בעל פה איך הוא יכול לעזור לו ומה לכתוב. יש את מי שמכתיב לנו תשובה בפתח הדלת.  אחר-כך מגיע השלב שאנחנו מבקשות ממנו לכתוב שאלה משלו. שם גילינו שזה שלב מאתגר משחשבנו… לקח לנו זמן איך לגרום לאנשים לכתוב שאלות באמת אישיות. מהרגע שפיצחנו את הקוד – מסתבר שזה כמו שרשרת כזאת… כשאנשים מקבלים שאלה אישית כמו ‘למה כולם שונאים אותי בכיתה?’ או ‘איך להתמודד עם חרם?’ הם יכולים להגיב בשאלה אמיתית שיושבת להם כמו ‘איך להתמודד עם בת סוררת?’ או בהתמודדות עם אבל על אדם קרוב שמת.”

        “…יש בפרויקט הזה משהו כמעט מיסטי. אנחנו ערות לצירופי מקרים יפיפיים שקורים לנו בדרך…בחור ששואל על אהבה ובכתובת המוגרלת מדבקת לב ענקית בכניסה. לפעמים הוגרלה כתובת ואף אחד לא נמצא בבית או אף אחד לא פותח. אז אנחנו יושבות מחוץ לבניין ומחכות עד שמשהו יקרה. זה יכול לקחת גם שעה. בסוף תמיד משהו קורה. מגיע לאזור מישהו שברור שהוא זה שמחכה לנו ואנחנו מחכות לו והוא תחליף לכתובת הריקה.”

אני מוצא את כוחה של הפעולה של שקד מוכיח ברציפות שלה, מעבר לקונספט, בהתמדה בפעולה, הקורית בדופק שבועי או למעשה יומיומי. מעניין לראות זאת כדוגמה לסדר עדיפויות אפשרי של שילוב האמנות במדיניות הציבורית, מה עשויה להיות ההשלכה של משאבים הכוללים שכר ובסיס פעולה על התמדה אמנותית של אמן. מצד אחר מעניין להבין זאת כגישה יצירתית במיוחד לניהול מוסד אמנותי ועל שגרת יום חריגה של העומדת בראשו, המחלקת את זמנה בין צרכים משרדיים, ריכוז פעילות, דוברות והדרכת עובדים- לבין שגרה יצירתית, ראשיתה בטיב הקשר הראשוני שיצרה מוכיח לשכונה בהגעתה על בסיס מניע אידיאולוגי ושייכות למעשה רחב של הקמת תנועה, ניסוח של פרקטיקות פעולה אמנותיות בקהילה ויזמות של מוסדות קהילה בלתי תלויים. כל אלה התרגמו לנוסחה חדשה של שגרת עבודה . בימי ראשון מוכיח מקיימת בשכונה “פעולות שיריות” , עוד מונח שנטבע במקור על ידי חודורובסקי, שמדבר על אקט פואטי יזום של האמן שמתבצע במרחב הציבורי בתוך שגרת החיים;

“פעם לבשתי אדום, עומדת עם עשרות בלוני הליום אדומים בצורת לב, והתחלתי ללכת אחורה בקו ישר. הזמנתי בלי מילים אנשים להצטרף אלי להליכה אחורה בקו ישר. בשלב מסויים הגענו לגן מרכזי והצעתי לכולם לכתוב על פתקים דברים שהם רוצים לשחרר. קשרנו את הפתקים לבלונים, העפנו אותם לשמיים ואז ברחתי בריצה. שלא יישאר זמן לדבר ולרדת לחולין. אגב באותו יום כל מי שהצטרף היו נשים מבוגרות אתיופיות שלא הבינו ממש עברית אבל הרגשתי שהן מבינות הרבה יותר ממה שאני יכולה לומר…. יום אחר היינו קבוצה לבושים בלבן. הלכנו מחזיקים ידיים. אני עמדתי בתחילת השורה והחזקתי זר פרחים גדול.. אחרי טיול בשכונה בשקט, במהלכו הסתכלנו לעוברי אורח בעיניים כולנו בלי לדבר, נתנו יד למישהי שהצטרפה, וכל פעם מישהו מהשורה יצא ממנה וחיבר את הידיים של האנשים הסמוכים לו ככה שבסוף היא הגיעה אלי, הענקתי לה את הזר וברחנו”.